הדעת , התפוח, הנחש

ובכן, כותרת מעניינת. טוב, זה מה שכל כותב רוצה לעשות. אבל לא אני המצאתי אותה. כותרת זו נלקחה מתוך כתבה שפורסמה לפני מספר שבועות בעלון לנוער דתי המופץ בסופי שבוע, ומחולק , לפחות בקהילה שלנו, בבית הכנסת.
יהודה גזבר כותב על ה"סמארטפון", אותו מכשיר שנכנס לעולם בני הנוער ו"טרף את הקלפים" כדבריו.בכתבה הוא מביא את דעותיהם של מחנכים וגם בני נוער מהציבור הדתי לעאומי, שמדברים על המכשיר ועל המאבק בדומיננטיות שלו .
אז הנה לפניכם כמה עובדות. 50% מהמשתמשים בסמארטפון בעולם בודקים מייל ופייסבוק לפני שהם קמים מהמיטה! קרוב ל 50% מהתלמידים בישראל גולשים למעלה מ -6 שעות ! כל יום באינטרנט הביתי.למעלה מ 90% מהגולשים באינרנט לא חסום ( מסלול מוגן שמציעות מספר חברות סלולר) נחשפים לתכנים פורנוגרפיים.
ובכן, נתונים אלה לבדם כבר גרמו לי לאי- שקט. חשוב לי לציין שהכתבה משקפת את מצב הנוער שלנו- מה שנקרא " הכיפות הסרוגות", אך סביר להניח שאם בציבור הזה ישנה בעיה, שמתוארת בכתבה בעיקר מהפן החינוכי, המצב בציבור הכללי, קשה לא פחות, תלוי כמובן בעיני המסתכל.
בכתבה מתוארת הבעיה שבמכשיר הנוכחי, עוד בטרם יצא לשוק גימיק טכנולוגי חדש.
הטלפונים הסלולאריים עולים ביכולתם על פני האינטרנט. הגלישה בהם הרבה יותר טובה, האפליקציות הופכות את העניין להרבה יותר פשוט וקל.ב-"קליק אחד אתה שם". זמין מאד ונגיש מאד.
חננאל רוזנברג, דוקטורנט לתקשורת באונ' העברית מדבר על כך שמבחינה סוציולוגית , האפקט המרכזי של ה"ניו- מדיה" הוא טשטוש הגבולות. הסלולארים והאינטרנט ממוטטים גבולות של זמן ומרחק. לדעתו, הנזק של מכשירי הסמארטפון מתחיל עוד לפני התכנים הקשים שהם מציגים.
גבול ראשון שנפרץ, בהקשר החינוכי ,הוא זה שאמור להפריד בין המציאות בבית הספר לבין חיי התלמיד מחוצה לו. במסגרת הלימודית התלמיד אמור להחשף לתכנים שהמקום מעוניין לחשוף אותם בפניו, אך בעזרת המכשירים הסלולאריים התלמיד נמצא בקשר תמידי עם מה שקורה מחוץ לכתה. מעבר לכך, קיימת גם פגיעה בסמכות המורה, כך שבכל נקודת זמן התלמיד יכול "לצלם" את המורה ולתעד כל מה שקורה בין כתלי הכתה. .
נקודה מעניינת נוספת היא דווקא מהפן הפיסי. בעקבות החיבור התמידי למכשיר, שהפך כבר מזמן להיות עוד איבר בגוף, נוצרת לעיתים "תחושת הפנטום"- מצב בו שלוקחים מהאדם את המכשיר לכמה ימים, הוא מרגיש את הרטט בכיס או מדמיין את הצלצול שלו.
כשנשאל ירמי סטביצקי, מנהל תיכון הימלפרב בירושלים( תיכון דתי אך בלי אוריינטציה ישיבתית),האם בעקבות כניסת הסלולאריים נרשמת ירידה ברמת הלימודים, הוא טוען כי בוודאות ישנה ירידה בעשור האחרון , כמובן שלא ניתן לייחס זאת בהכרח למכשירים בלבד, אך סביר להניח שיש לכניסה העצומה של הטכנולוגיה השפעה בכך שהילדים כל הזמן מתרכזים באייטם הבא. מחכים למשהו אחר שיקרה, ממש כמו הזיפזופ בטלויזיה. אי אפשר לעמוד במקום אחד.
ולסיום חלק זה בסדרת הפוסטים שלי, אציג את שאלתו של ירמי, שכאשת חינוך , כאמא וכאזרחית במאה ה 21, אני באמת חושבת שצריכה להישאל:
האם המורה אמור להיות סוג של כוכב ריאליטי, כזה שדואג כל הזמן לספק את הגירויים של הצופה- התלמיד? האם בעולמנו המתקדם אין כבר מקום למורים שהם אינם הכי מעניינים וחדשניים?
לסיום דבריובכתבה הוא מביא את הכותרת של הפרק הראשון בספרו של הרמב"ם-" מסילת ישרים".
שם הפרק-" חובת האדם בעולמו".וכך הוא כותב:" לאדם יש חובה בעולם. רב החיים, מה לעשות, הם עבודה קשה ולא מעניינת. מה, כל החיים זה דברים מעניינים? יש מסורת, יש מסורת תרבותית, זה מה שמורה אמור לעשות"
אני בעד. ומה את/ה חושב?

איך חיינו בישוב בלי המייל?!

"לפני שנים רבות...",כך היו מתחילים סיפורי האגדות עליהם גדלנו וכך נשארו גם סיפורי האגדות שאני מספרת מדי פעם לילדים.אז למה נזכרתי בפתיח הזה? כי ישנם עיניינים הנוגעים לחיי בהם אני מרגישה שהשינוי והקידמה נכנסו כ"כ חזק שחמש שנים אחרונות מרגישות לי כאילו עברו שנים רבות.
אז במה המדובר? כמו רב המגזרים הקיימים על פני הגלובוס, גם ביישובינו נכנס ה"מייל".מזה נכנס? השתלט על חיינו בגדול.
קוראים לו " המייל היישובי". מטרתו וייעודו המקורי היה להיות מעין "לוח מודעות" .כזה שמפרסם טרמפים, מזכיר מתי מתקיים החוג לקרמיקה, למי אבד סוודר במידה 6...-אני מניחה שהבנתם בסה"כ את הרעיון. ואין כאן בכלל נימה של זלזול.כי חיי ישוב, למי שלא מכיר, מזכירים באופן מסוים חיים בקיבוץ (זכרונו לברכה). ישנה קהילתיות ברמה גבוהה, לפחות בישוב המדהים שלנו-פדואל.קיימת אחווה וסולידריות , פעילות תרבותית ענפה,ובגלל שאנו גרים ב"חור", אין כמעט תחבורה ציבורית והדרך לצאת ולחזור ליישוב לאלה שאינם ממונעים, היא להעזר בטרמפים.
אבל,לאט לאט, ואולי זה קרה אפילו מהר, אלא שאני לא הייתי עדיין שם, חברים מהיישוב, אולי כאלה שישבו קצת משועממים במשרד ,החלו לפזר הגיגים ודעות ולשתף את שאר הקוראים. בהתחלה, למיטב זכרוני, אנשים העבירו בדיחות שוות, שלחו קובץ מצורף עם מאמר או כתבה שכדאי לקרוא.באופן די טבעי התחיל השרשור. אנשים הגיבו, החליםו דעות, ו...הופ, המייל עלה קומה. ומשם הדרך היתה די קצרה להפיכתו לבמה להבעת דעות גם בעינייני הישוב העומדים על סדר היום.
התהיות שעלו בי לגבי מעמדו וייעודו של מייל בישוב נבעו מסוגיה אחרונה, ממש טריה, שמעסיקה את מרבית התושבים ביישוב. האמת שמלכתחילה היא היתה מנת חלקם של מעט מאד משפחות. כמובן שלא אטריד אתכם בפרטי הסוגיה.מדובר בעיקרון. מישהו התחיל והעלה קמצוץ מהענין עלך מייל. משם החלה שרשרת של תגובות, כמו פינג פונג. זה תוקף וזה מגבה. היישוב החל להיות מעורב. יש שיגידו שזה דווקא טוב. ארשה לעצמי לשאול מונח שנחשפנו אליו בקורס של ד"ר אתי כוכי" . המייל הפך לכלי "מסדר גבוה". ואני- מרגישה שדווקא מתאים לי, וגם לחיי הקהילתיות ביישוב, להשאיר אותו "קטן וצנוע",ולהמשיך ולחפש בו את הטרמפ, והסוודר שאבד.
נשמח לראותכם בפדואל. הסיור והעוגה עלי. יום טוב

מה אנחנו יודעים על "טלהפסיכיאטריה"?

"קרוב או רחוק"?-זאת השאלה!
רגע, מה קרה לי? נהייתי פתאום שייקספיר ובכן- יש לי כמה תובנות . אני מבקשת לשתף אתכם, קוראי החביבים.
פעם הקשר בין אנשים היה קשר מקרוב. כשרציתי לקנות שולחן- הייתי נודדת לרחוב הרצל בתל-אביב. כשהתחשר לי לאכול פיצה- הייתי יורדת לפיצריה שמעבר לרחוב. כשרציתי ללמוד למבחן בגרות עם חברה- היינו נפגשות אצלי או אצלה, וכשהזדקקתי לסיוע ולעזרה - הייתי הולכת לפסיכולוג, מתיישבת על הכורסא שמולו ומתחילה לדבר, ולדבר.
אבל כמו שאומר השיר: "היו זמנים". ובעידן העכשווי כמעט כל דבר ניתן לעשות מרחוק. וכשאני אומרת "רחוק" , אני לא מתכוונת לטלפון. אני מתכוונת לקשר מקוון. את השולחן אני קונה דרך אתר רלוונטי באינטרנט. לפיצריה- מי כבר הולך? .מזה בכלל?ללמוד עם חברה, מה- אני אבזבז זמן לסוע אליה? נצ'טט כבר על החומר החשוב.  ואם אני זקוקה לסיוע פסיכולוגי או פסיכיאטרי- אז הנה החידוש- קוראים לזה "טלהפסיכיאטריה"
משמעות המושג היא- טיפול נפשי מרחוק.היום ישנן שיטות רבות לתמיכה וטיפול נפשי ברשת. מייל, פורומים למענה על שאלות וגם טיפול, צ'אט, אתרים ממוחשבים שמחליפים טיפול פסיכולוגי ממוקד, כמו חרדה או הפרעות שינה וגם טיפולפסיכיאטרי ופסיכולוגי ברשת באמצעות תוכנות וידאו כמו סקייפ.
האם זה אפשרי? אז כמובן שיש דעות לכאן ולכאן. הנקודה המשמעותית, שמתקשרת גם ללמידה שלנו בתואר, היא שלא נכון הוא לקחת את המודל הישן של טיפול פסיכולוגי ולהעתיק את הפורמט שלו שיתאים לטיפול דרך המחשב. זו לא פריצת הדרך. כשמדברים על המונח החדש" טיפול נפשי ברשת" צריך לחשוב על איך לנצל את הרשת באמת כדי לשפר את הטיפול ולא כדי לשכפל אותו. ובמילים אחרות- איך לקחת את התכונות של הרשת ולהפוך אותן לכח מניע שיגרום לטיפולים להיות זמינים יותר, נגישים יותר, זולים יותר אבל בעיקר- טובים יותר. 

הרהורים לשנה החדשה

הקיץ חלף, היו לי המון ענינים לשתף אתכם, אך לא היה לי פרט חשוב אחד- זמן. נכס כה יקר. תמיד ידעתי שהוא חסר לי אבל מאז שאני נשאבתי , לשמחתי הרבה, לעולם המתוקשב, אני מגלה כל פעם מחדש כמה שהדבר דורש הרבה זמן.
אז הנה חלף לו המבחן האחרון, בקורס המכוון של ד"ר יונה מילר. האמת היא שהוא היה גם הראשון. זה לא אומר שצריך לקנא בנו- אנשי התיקשוב של התואר השני. עבדנו, וחלק מאיתנו עדיין עובד מאד קשה כדי לסיים את הגשת כל העבודות . אני תוהה מה עדיף, לקבל בסיום קורס עבודה או לגמור הכל בבת אחת, במבחן מוגדר וזהו.
העבודות דרשו מאיתנו הרבה חשיבה לפני תחילת כל עבודה, בחירת הנושא, קבלת אישור מהמרצה, ואז מתחיל החלק הרציני- לשבת הרבה מאד זמן ולעבוד ולעבוד. וגם כשכבר נראה שהבענו אל הסוף- תמיד עוד היה מה לשנות/להוסיף.
אבל, זהו. אנחנו ערב החגים, ובעוד חברותי למסלולי הלימוד האחרים ממשיכות ללמוד למבחנים , והכל תוך כדי העבודה המאומצת הרגילה שלהן, אנחנו יוצאים אל החופש , פנויים לקבל את הימים הנוראים, לחשוב על כל מה שחלף לו השנה, להתרפק על הזכרונות הנעימים, על החוויות המיוחדות שחווינו, ומהצד השני, לחשוב היכן פספסנו , מתי לא פעלנו נכון והעיקר- ללמוד לקראת השנה החדשה.
אני מבקשת לברך את כולנו בשנה של בריאות, שמחה והרבה סיפוק מהעשיה הברוכה שלנו.
אני שמחה כ"כ על שזכיתי להכיר השנה קבוצה כ"כ איכותית, רב תרבותית ומיוחדת.
שנה טובה

המשך הפוסט הקודם

פלאי הטכנולוגיה- איכשהו נמחק לי המשך הפוסט שכתבתי לפני מספר רגעים.
כמה חבל . עכשיו צריךלשחזר מחדש. מקוה שלא אפספס שום דבר חשוב.
לאחר הסרטון צצו בראשי שתי מחשבות-
האחת, כיצד העולם משתנה ,ואפילו בפרטים הקטנים, כמו במקרה הזה.
כבר לא צריך לעמוד בחום התל-אביבי או בקור של ינואר במרכז ירושלים, ולא צריך לחזר אחרי העוברים והשבים שיעשו ג'סטה ויקשיבו כמה רגעים למה שיש לצעירים שמאחורי הדוכן להגיד. אפשר לשבת בחדר הממוזג, ליד שולחן המחשב, ונכון שצריך להקדיש דקה לצורך צפיה בסרטון- אך הכל מאד בהיר, מהיר וממוקד, בלי דיבורים מיותרים.
ואז , בלחיצת כפתור אחת,גם אני חתומה על העצומה.
אל התובנה השניה הגעתי ממש לפני כמה דקות, עת חיפשתי את הקישור לאותו סרטון.
לפני יממה וחצי צפיתי בו בפעם הראשונה, ואז נרשמו כ 36 אלף חתומים.
והיום, לפני שעה קלה, מספר החתומים עלה ליותר מ 50 אלף.
מדהים. זה עובד כ"כ טוב.
מעניין כמה חתומים רשומים כרגע לעינכם?
שבוע טוב ומקסים.

בלחיצת כפתור אחת

"לפני שנים רבות..." ככה התחילו סיפורי האגדות.אז הנה עוד אחד.
ארצינו הקטנטונת ניחנה בשמונה-תשעה קבין של סכסוכים, חילוקי דעות ותפיסות עולם שונות,אך תמיד חרתה על דגלה את ערכי הדמוקרטיה וחופש הדיבור. ולכן זכור לי היטב כיצד במהלך שנות חיי המתבגרות, הייתי עוברת לא פעם ליד מעין דוכן קטן, שני צעירים עומדים מאחוריו, ומרכולתם- בקשה שאחתום על עצומה.
כמעט לכל דבר ועינין צצו להן העצומות, על ליקויים חברתיים, עוולות מערכת המשפט, כמובן שמאל מול ימין ועוד .
הטכניקה היתה קבועה. היה שלט גדול עם סלוגן בענין המדובר, היה הסבר מילולי מאחד המחתימים על המניפיסט שעומד מאחורי ,ולבסוף ... הנייר מלא הרובריקות,שרק צריך לקחת את העט (עוד פריט שבקרוב יהפוך למוצג ארכיאולוגי),ולמלא הפרטים ולחתום.
אז עד כאן פינתינו "לפני שנים רבות".
שלשום עיינתי ברשימת המיילים היישוביים, שביניהם אני מוצאת הרבה חומרים לבלוג שלי,וכותרת אחת סיקרנה אותי.
היה כתוב בה:" חוצפה שאין כדוגמתה.." אז פתחתי וצפיתי בסרטון הבא:

http://akeret.co.il/

 

אז מי אנחנו שנקבע להם?!

לישוב שלנו יש מייל פנימי. חלק נכבד ממנו עוסק בסוגיית ה"טרמפים". מי נוסע לאן, מתי וכמה מקומות פנויים יש.
מדי פעם נשלחים למייל גם חומרים אחרים. אז קיבלנו סרטון לצפיה. הוא עורר בי תהיות חינוכיות לא פשוטות.
אז בואו נצפה בו ואח"כ נעלה כמה הגיגים


:לצפיה בסרטון הקלק כאן


אז מה באמת קורה לנו? אנחנו המבוגרים, "המקצוענים " שאמורים להבין את הילד, את בעיותיו ונקודות החולשה שלו, אנחנו בעצם נותנים לו תווית: "אתה דיסלקט", "יש לך בעיות קשב וריכוז" וכן הלאה.
האם אנחנו לא חוטאים במובן מסוים לאותו הנער/ילד/מתבגר?
ברור  (אני מקווה) שמבחינתנו יש רצון כנה ואמיתי לעזור לו, להדריך, לסייע לו בנקודות החולשה, אך מה התועלת לאותו האחד אם תוך כדי התהליך הוא מתויג, ושמים עליו תווית חברתית?.
אנחנו כאנשי חינוך צריכים להיזהר בכך מאד מאד. יש לנו את הכח לרומם ,וח"וח גם לדכא ולהפיל.
ותמיד תמיד להישאר מאמינים. בעצמינו ובאותו הילד.
לעזור ?- כמובן. להציב בפניו מראה מציאותית על יכולותיו?- בוודאי. אך להיזהר מהענקת אותה תעודה מכתימה, כזו שעלולה ללוות אותו הלאה, במסלול חייו.
הנה בסרטון זה קיבלנו עוד זוית חינוכית. אני  לפחות, מאחלת לעצמי להיות ערנית לענין באופן מיוחד ולקוות שבשנה הקרובה  אוכל להיות מורה קצת יותר טובה מבעבר, גם לתלמידי ובוודאי לילדים שלי  היקרים שבבית.

האם נשאר גם משהו אותנטי

כבר אמרתי לכם שבשבילי סוף השבוע הוא בד"כ הזמן שאני יכולה לאסוף חומרים לבלוג שלי (מה לעשות שאין לי זמן וגם אין לי כ"כ מוטיבציה להיות מעודכנת בחדשות און-ליין)
אז בשבת האחרונה גיליתי טכנולוגיה חדשנית נוספת,אני כבר לא עומדת בקצב.מדובר בפיתוח של מצלמה חדשה שתוכל לצלם תמונה בכל איכות שהיא(טוב, זה היא כבר ידעה מזמן לעשות)אבל החידוש יהיה בכך שבעזרת טכנולוגיה שטמונה במצלמה אפשר יהיה ללטש את התמונה ולשנות אותה למצבהאופטימלי שהצלם יבקש.
זה מזכיר במשהו את היכולות של ה"פוטושופ".
ואז התחברה לי עוד מחשבה.
בשבוע שעבר השתתפתי ביום עיון לקראת תשעת הימים,ימי החורבן והאבל.באחת מהשיחות השתתף הרב בורנשטיין- ראש מכון "פועה",שמטפל בכל בעיות הפוריות לפי ההלכה.לא יאומן מה גדולה קשת האפשרויות הקיימות בתחום הזה.ובמיוחד הפתיעה ההלכה. בדר"כ נוטים לחשוב שההלכה לא מתירה הרבה מהפתרונות הרפואיים,אך גילינו שההיפך הוא הנכון.
לעיניננו-בעידן החדש,ובמקרים מסוימים אפילו על-פי ההלכה, ניתן לקבוע מראש מה תהיה זהות הילוד.
וכך התחברו לי שתי הידיעות, גם בענין המצלמה המשוכללת וגם בענין היכולת לקבוע ו"להנדס" אפילו את מין העובר שתישאי ברחמך.
האם נשאר בעולמנו משהו אותנטי, מקורי, שאין לנו את יכולת השליטה עליו?!
מצד אחד, זה דווקא נחמד, מרשים ומפתה לחשוב שאנו שולטים בנעשה סביבנו.
אבל יש גם את הצד השני, זה שגורם לי לזוז על הכסא באי-נוחות.האם זה נכון, אמיתי וטבעי שנהיה יכולים להחליט ולדעת כמעט הכל על עולמינו.
בא לי דווקא להשאיר דברים לא פתורים.לא לדעת הכל, לחכות להפתעה המשמחת מה יהיה מין העובר שיתפתח ברחמי.
למען הגילוי הנאות,למעט בהריון האחרון שלי,אף פעם לא רציתי לדעת מה יהיה מין העובר, והייתי צריכה בכל ביקור אצל הרופא להזכיר לו שאני דווקא לא רוצה לדעת. אין לכם מושג איזו הרגשה נהדרת ומופלאה לשמוע, ממש כמו בסרטים:"MAZAL TOV, YOU HAVE A .
ואתם יודעים עוד משהו- לא אכפת לי אפילו שהתמונה שלי לא תמיד תצא הכי מושלמת...גם אני לא באמת מושלמת...

מחקר ניסויי-הגיגים

התיישבנו,זהבי ואני, לעבור על המצגות בקורס המקוון.
הנושא הפעם היה- סוגי מחקר. למדנו שבמחקר ניסויי יוצרים באופן מבוקר ומלאכותי תנאי מעבדה על מנת לבודד גורמים ולבדוק השערות, סיבתיות וכדו'.
בעודנו מדפדפות בשקופיות, מנסות להבין את הדקויות שבחומר, הופננו לכמה סרטונים.
בסרטון אחד רצו לבדוק האם לחץ חברתי יכול לגרום לאדם להביע דעה בניגוד למה שחשב .נחמד, לא מזיק.
ואז צפינו בסרטון שהעלה תהיות ועורר מחשבות.
מדובר בשנת 62' . חוקר בשם מילגרם רצה לבדוק עד כמה צייתנות יכולה לגרום לאדם לבצע מעשים בניגוד למצפונו ולרצונותיו.
הסרטון היה קשה לצפיה עבורי.מדובר באדם שרצה לבדוק כיצד זה שהגרמנים, האזרחים האינטליגנטים,אנשים מהשורה, הצליחו להפוך ל"חיות אדם".  השאלה באמת מאד חשובה לבדיקה ולמחקר. במיוחד  לנו, העם שסבל .
הדבר המזעזע, שלפי מה שנאמר, עורר הדים בזמנו,הוא הדרך בה החליט מילגרם לבדוק את השאלה שנשאלה.
הוא המציא מכשיר שבלחיצת כפתור מזרים זרם חשמלי לאדם שאליו הוא מחובר. ישנו רצף של כפתורים,שליד כל אחד מהם רשומה עוצמת הזרם שעוברת אל האדם כאשר לוחצים על אותו הכפתור.העוצמה יכולה להגיע ל 450 וואט!!
הניסוי מתנהל באופן הבא:(לטובת אלה מביננו שעדיין לא צפו בסרטון)
ישנםשלושה משתתפים בכל ניסוי. שניים הם שחקנים- המדען שנותן ההנחיות, האדם ש"מקבל " את הזרם.
הנבדק הוא האיש שיושב ליד המכשיר ובהתאם להוראות ה"מדען" לוחץ על הכפתורים,כל פעם העוצמה גדלה.
הוא לא רואה את האדם ש"כאילו" מקבל את הזרם,אך בכל פעם שהוא לוחץ על הכפתור ,השני צועק מכאבים(כמובן שהכל בכאילו).מטרת הניסוי לבדוק האם האיש שלוחץ על הכפתור יפסיק באיזשהו שלב כאשר ישמע את זעקות השבר של השני, או שמא ימשיך ללחוץ על הכפתורים מתוך ציות י"מדען" שנותן לו הוראות להמשיך, למרות הסכנה שטמונה בזרם כה גבוה של חשמל.
שני דברים עוררו בי תהיות.
האחד- על עצם בנית המכשיר. מדובר בכלי קשה!.! בכל המובנים.מעבר הזרמים,אפילו שאנו יודעים שהאדם לא באמת מקבל את הזרם.
מה עובר במוחו ונפשו של הנחקר, זה שלוחץ על הכפתור? ניתן לראות בסרטון מספר נחקרים. אחד מהם ממש מביע את חששותיו ותרעומת על המעשה, ועד שלב בו הוא כבר ממש חושש לחיי השני, הוא ממשיך להישמע להוראות ה"מדען".
ולתהייה היותר עמוקה ומפחידה, מטרת המחקר עצמו.האם באמת ניתן להטיל סמכות כה חזקה על אדם, ואפילו שיהיה נבון, דעתן ובעל עמוד שידרה,עד כדי ביצוע מעשים קשים כ"כ, המנוגדים לאמונתו ורצונותיו.
 היה לנו קשה להמשיך במצגת.אך לא היתה ברירה.את ההגיגים נשאיר לשעות אחרות.
לילה טוב.
את הסרטון ניתן לראות בקישור הבא :http://www.youtube.com/watch?v=Xu19imN9fqA

HTML - כבר לא יפנית

אז זהו. שוב אני מתפעלת מעצמי.מי היה מאמין,אפילו חלק מחברי הטובים, שאני אדע מה זו השפה הזו, שלא לדבר על כך שאתודע אל רזיה ודרכי כתיבתה.
בסמסטר הנוכחי אני נוכחת לגלות שהעולם שהיה עבורי מעורפל, אפילו קצת מפחיד ומרתיע, הוא בעצם מסקרן ,עצום ביכולותיו, ולתדהמתי- מצליח לשאוב אותי לאט לאט לתוכו.
על ה"לוח החכם" עוד ארצה לכתוב בקרוב,הוא ממש הרשים אותי.אני רק צריכה עוד זמן כדי להכיר אותו יותר מקרוב.
ההפתעה הגדולה עבורי הוא הקורס של יאיר צדוק. באמת שלא חשבתי שאלמד שפה חדשה .אני זוכרת את השם הזה: HTML. עבורי היתה למילה הזו הילה של משהו מאד מאד היי-טקי,רחוק ממני .
זהו, שכבר לא !!!
אני נהנית מאד מיאיר, שאף פעם לא נגמרת לו הסבלנות ,להסביר שוב ושוב, כשלכל אחד ואחת בקורס יש קצב קליטה אחר.יש בשפה הזו לוגיקה שזכורה לי רק מימי לימודי באוניברסיטה.יש משהו מאד חוויתי ועוצמתי עבורי להכיר את מה שמסתתר "מאחורי"המחשב. להבין את המושג "זה יושב על ה HTML.".ולגלות איך אני יוצרת עמוד בעצמי.
עכשיו אני כבר ממש סקרנית מה עוד טומן בחובו התואר הזה.אני אופטימית ושמחה על הבחירה שלי. 

כיף לקרוא פוסטים של חברים

רק צריך זמן.הרבה זמן.כי כשיש זמן אני מתחילה להנות מאד מהעולם הסוחף שקיים במחשב.
אז אולי תחשבו שאני מחפשת קופונים,ובודקת אטרקציות לבילוי עם הילדים בקיץ. לא אשקר,גם את זה אני לפעמים עושה.
אבל לפעמים,ואולי יותר מהנ"ל ,אני נכנסת לבלוגים של חברי ,ושם אני באמת מוצאת המון ענין.
אני רוצה להתייחס לפוסט שכתבה יפית ב 23/6,שכותרתו היא:"יאיר לפיד על אמון בחינוך".
התחברתי מאד למה שיפית כתבה,שאכן יש בעיה במערכת החינוך מצד חוסר האמון הן כלפי המורים והן כלפי התלמידים.
אבל לא זה מה שגרם לי לכתוב . דווקא התחברתי לדוגמא האישית .נזכרתי במקרה אישי שקשור אלי,וחשבתי לספר לכם עליו.
לפני 5 שנים חינכתי בנות בכתה ז'.כיתה הטרוגנית.בנות מצטיינות ומצד שני,חלשות מאד בלימודים.
בישיבה פדגוגית שהתקיימה לקראת סוף השנה,ציינה ההנהלה שלתלמידה כזו אין מקום להמשיך בתיכון.
לא אהבתי את הסגנון,אך מתוקף תפקידי זימנתי את ההורים כדי לעדכן אותם במצב.
האמא של התלמידה ביקשה בכל לשון של בקשה שניתן לילדה הזדמנות נוספת. היא פחדה שאם הילדה תצא מהמסגרת היא עלולה להידרדר במישור החברתי והדתי.יתרה מכך,היה לה כ"כ חשוב שהבת תישאר שהיא אפילו הסכימה לקחת על עצמה את האחריות שאולי לבת לא תהיה בסופו של דבר תעודת בגרות.
הרגשתי מאד את האמא ונגע מאד לליבי עד כמה חשוב לה שבתה תישאר.
החלטתי ללכת על זה ו...עד הסוף.
לצערי,קושי נוסף היה בכך שמעבר לבעיה הלימודית של הציונים, הילדה גם לא הצטיינה בהתנהגותה.
בשלב הראשון קבעתי פגישה עם המנהל והאמא.מראש תיכננתי את האסטרטגיה .ציינתי בפניו את המצב, את הבקשה של האם והאחריות שהיא לוקחת על עצמה,ואת הצד שלי, כמחנכת.
סיכמנו שנחתים את האמא, לאחר שיחה משותפת גם עם הילדה,על מספר נקודות,כמו קבלת אחריות של הילדה לקודים מסוימים של התנהגות,וכן הלאה.המנהל הסכים בקושי רב אך כנראה נתן לי את הקרדיט,ויצאנו לדרך.
בשנה שלאחר מכן,לשמחתי, הילדה עשתה מאמץ ענק לעמוד בתנאי ההתנהגות עליהם התחייבה.הייתי גאה בה מאד,השתדלתי לחזק אותה ולציין בפניה את שמחתי.
מבחינה לימודית ניסיתי לבקש עבורה הקלות מסוימות,כמו פטור מלימוד שפה נוספת (צרפתית).לא נעתרו לבקשתי אך המשכנו הלאה, בצעדים קטנים,והגענו לכתה ט' עם כמה הצלחות .
מקרה זה היווה עבורי תחנה חשובה ומשמעותית בעבודתי החינוכית. זה לא קורה הרבה פעמים,אבל כשזה כבר קורה,זה ממלא אותי בהמון סיפוק ושמחה.
אז לך,יאיר לפיד: אני לא יודעת מה מצב האמון הכללי שלך במערכת החינוך. לי ,לפחות, יש זיכרון אחד טוב.

המצב בכנסת לא מזהיר

אתמול בלילה, הזדמן לי לראות תוכנית שנקראת "צינור לילה". אחד הנושאים שהועלו בתוכנית היה בדיקת מצבם של חברי הכנסת והשרים בכל מה שקשור לשימושם בטכנולוגיה .
מסתבר שלכל אחד מהם יש אתר פרטי, כולל אפשרות להעביר את מסריו ביוטיוב. מן הסתם הקמת ואחזקת האתרים גם כרוכות בלא מעט כסף, אבל נעזוב פרט שולי זה.
הבעיה היא שבבדיקה מרפרפת נמצא שמעט מאד מהם אכן מנצלים את הפוטנציאל הגלום בכלי הזה, בניגוד למשל, לחברי הקונגרס האמריקאי, אותם ניתן לראות באתר ,בתדירות גבוהה מאד.
להלן מקצת  מהההסברים של הח"כים שנשאלו:
השר ליברמן סירב לענות, שלי יחימוביץ', להפתעתי, לא מחוברת עדיין לכל הטכנולוגיה.
ח"כ אורי אריאל אמנם בא לידי ביטוי בשלושה סרטונים, אך הוא מודה שיש מקום לשיפור. מסתבר שאפילו ח"כים צעירים (נכון שהם לא ממש שייכים לדור  "ילידים הדיגיטאלים"), לא מנצלים את הכלי שנמסר להם חינם אין כסף.
הכתב רק תהה האם המצב ישאר כך גם ערב בחירות???
.אז עכשיו אני מרגישה ממש בנח עם מצבי, אולי אוכל ללמד פרק אחד או שניים את הנבחרים שלנו בכנסת?!

נגישות- גם במטריקס נותנים על כך את הדעת

חבר שלי עובד במטריקס.הוא אחראי על כתיבת בלוגים בחברה.
חשבתי לעצמי-אולי אמצא משהו מעניין באתר,שאוכל לשתף אתכם. ואכן-כאילו במיוחד כהמשך לשיעור של יאיר,להזכירכם, הוא דיבר לקראת הסיום על נושא ה"נגישות", גם במטריקס הסוגיה עולה בימים אלו לסדר היום.
מסתבר שגם בכנסת הנושא עומד לפני חקיקה,כך שבדומה למקומות ציבוריים כמו בנק, בית קולנוע ומסעדות ,שם דואגים להנגיש את המקום עבור אנשים עם מוגבלויות, כך גםיקרה בעולם הממוחשב.
אני שמחה להחשף לפאן הזה ,החברתי, שלפעמים נראה שהוא יכול להשכח. כמה חשוב לדאוג לכ-ו-ל-ם, ולא לשכוח את המוגבלים והחלשים במירוץ הטכנולוגי הדיגיטאלי.דווקא כיום ,כשהטכנולוגיה מאפשרת כלים קלים ומתוחכמים, ניתן לעשות הרבה למען המתקשים.והעולם יהיה טוב ונעים יותר.
לפניכם הקישור אל בלוג שכתבה אדוה לוטן, ארכיטקטית יישומים במטריקס דיגיטאל:
http://digitalika.blogix.co.il/?p=124

ראיון עם יון פדר- עורך ynet

ככה סתם ביום של חול, אין לי את האפשרות לשבת בנחת ולקרוא עיתון ( בהקשר הזה אני מחכה כבר לפנסיה).
העונג ממומש אצלי בערב שבת, אחרי הדלקת הנרות, עם כוס קפה, שקט מסביב ואז... איזה כיף.
והנה בעיתון "מקור ראשון", העיתון אותו אנו קוראים,במגזין החדש למדי- "מוצ"ש",אני נתקלת בכתבה על יון פדר, מי שעומד בראש אתר החדשות הגדול והחזק במדינה- ynet.מדובר בראיון די ארוך ומקיף על האיש ,יחסו לעינינים חברתיים המוצגים באתר,ועוד נושאים רבים הקשורים לעולמו המקצועי.
אני בחרתי לשתף אתכם בשתי נקודות מענינות שהוצגו בראיון.
הסוגיה הראשונה אליה התבקש יון להתייחס היא- הטענה כי האתר בוחר לפסול טוקבקים של אנשי ימין.
לטענת המרואיין :"הימין כבש את זירת הטוקבקים.מדובר בתהליך אינטרנטי צרוף,לא פוליטי. השמאלנים ואנשי המרכז, וכן חלק לא מבוטל של הציבור הדתי, נטשו ברובם את זירת הטוקבקים לטובת זירת הפייסבוק...".
כנגד הביקורת על כך שהאתר מצנזר טוקבקים ימניים,טוען פדר כי האתר לא עוסק בעמדה המובעת בטוקבק,אלא בודק האם הטוקבק לא עובר את הכללים במה שנוגע להסתה, לשון הרע וכדומה.. פדר כן מסכים שיש לא מעט טוקבקים ימניים שנפסלים מהסיבה הסטטיסטית שיש יותר טוקבקים ימניים באופן כללי ולכן ישנן יותר פסילות.
אך!  , והנה נקודה משמעותית עליה דיברנו במספר סיטואציות לימודיות שלנו:
למרות ההתבהמות שיש בעולם הטוקבקים, פדר אינו תומך בהצעות חוק הצצות ועולות, המבקשות לחשוף את הטוקבקיסטים.לטענתו : "המהפך האידיאולוגי העמוק של האינטרנט הוא בכך שלראשונה בתולדות תקשורת ההמונים אנחנו נותנים קול לקוראים....ואני מבקש להתערב בה כמה שפחות...איש לא נתן לי את הזכות להחליט עבור הגולשים מה לומר ואיך לחשוב".
ואכן ,יצא לנו לדון בבעיתיות שעולה באפשרות שהאינטרנט נותן להביע כל דעה, בלי לסנן אותה, ובעצם "הכל פתוח".
אני ,למרות החשיפה והשינוי שאני עוברת במהלך הלימודים הנוכחיים, עדיין שומרת על הצד היותר שמרני.
אני מרגישה רב הזמן שלא  בנוח עם הפתיחות הטוטאלית שמתאפשרת בעולם האינטרנטי .יש בי הערכה רבה ליכולות הטמונות בו אך כמי שמגיעה מעולם החינוך  ,כמו מרבית הסטודנטים בחוג, אני חושבת שלפתיחות הזו יש מחיר לא פשוט.

נקודה נוספת שרציתי להעלות מתוך הכתבה קשורה לבעיתיות שהפנה המראיין ליון פדר. הוא שאל אותו מה דעתו לגבי חשיפה שנתן האתר לתוכנית כלשהיא שעוסקת בבעיות המיניות של בני זוג.המראיין שאל אותו :"האם אין גבולות לרייטינג ?"
ופדר, בכנות הראויה לציון, אמר שלמרות שבאתר השתדלו להקפיד על כללי זהירות ,כמו למשל השעה המאוחרת בה הסדרה הועלתה לאתר, העובדה שלא הוצגו סצינות לא ראויות, אלא רק "הסתפקו" בדיבורים רבים על סקס,עדיין יש רבים במערכת שחושבים שנחצה במקרה זה הגבול, ומוסיף פדר ואומר:" ייתכן והם צודקים..."-מה דעתכם?.

סמסטר חדש-ישן

בבלוג הזה אני מרגישה צורך לשתף את חברי ברשמים אישיים , כמובן בעיניני הלימודים .האמת היא שמיום שלישי אני מתכננת לכתוב אבל יש כוחות חזקים ממני (במיוחד אם הם בני חודשיים).
ולמה היה לי כ"כ בוער? כי חזרתי יום לפני-כן מתחילתו של סמסטר חדש.האמת שההרגשה שלי בסיום הסמסטר הקודם היתה מעורבת, שהרי אני ממש "מהגרת דיגיטאלית",ולא הרגשתי שסיימתי את הסמסטר בהתקדמות משמעותית מבחינה טכנולוגית-דיגיטאלית,כמובן שמדובר רק על הקורסים של תיקשוב. בסופו של דבר, לאחר מאמץ מאד רציני, המון שעות חשיבה ובעיקר ישיבה מול המחשב, עזרה מקרובים מומחים(של שותפתי),והרבה עצבים על ה"גולם" שעושה המון בעיות,הצלחנו לסיים את פרוייקט ה"גוגל סייט" ו... התמלאתי בהמון גאוה וסיפוק (זוכרת את גלית שדוגלת בשיטה).
בחזרה ליום שני. נהניתי מאד לפגוש מרצות חדשות, הקורסים נשמעים ברובם מענינים ובעלי פוטנציאל להיות מוסיפים דעת וכלים מעשיים, שכ"כ חשובים לחלק גדול מהקבוצה, אבל מה שהיה משמעותי עבורי,היה הקשר והזיקה של הדברים שראינו לחומרים "ישנים "מהסמסטרים הקודמים.שוב חזר אלינו ה"קונסטרוקטיביזם" של שרה שדה, ומסתבר שלא נפטרנו מה"רב- תרבותיות" של מוהנד.נוכחתי לגלות שישנו מהלך רציף ומודולרי שגורם לי להרגשה טובה שהתואר נבנה לו לאיטו ,ויש סיכוי די טוב שאצא בסיומו מומחית (במידה המתאימה) להיות מובילת תיקשוב איפה שלא אעבוד.
הבלוגים- גיליתי עולם שלם של מידע ,חומרים נהדרים, מעשירים, שהחבר'ה משתפים בהם. לא סתם אני מתחילה להרגיש כיצד בקלות ניתן "להישאב" אל המחשב.אבל ... אני מרגישה כמה שצריך לזה זמן, המון זמן.
ומה שעוד גיליתי בימים האחרונים, כמה קל למצוא חומרים בתחום שלנו שניתן לשתף את הקבוצה בהם. צריך רק לעשות"סוויץ'" בראש, לפקוח עיינים ו...זה שם.
מקווה לשתף אתכם בקרוב מאד. שוב שבת שלום. שרי.

עליזה פיקאר- "מורה מרחוק"

שלום לכולם.
חזרתי מ"חופשת הלידה",וכעת אני יותר פנויה כדי להתמסר לכתיבה ועיון בבלוג .
בשבוע שעבר מצאתי כתבה מאד מעניינת ורלוונטית לנו, המתקשבים העתידיים בחינוך.
הכתבה מספרת על עליזה, שגרה כעת בירוחם,אך חייתה מספר שנים בארה"ב.היא עבדה בבית ספר יהודי כסייעת בכיתה( פונקציה מאד נפוצה שם).
כששבה לארץ הזדמן לה וביחד עם צוות טכני מטעם בית הספר היא הפכה להיות "מורה מרחוק".הבאתי לפניכם מספר קטעים מתן הכתבה:


נשמע מאד קסום, אך מסתבר שלא כל ההורים התלהבו בתחילה. חלקם לא רצה שילדם יהיה שפן נסיונות ,כי זה היה פרוייקט חדשני במקום.ההורים אף טענו שאלה מהם שלמדו כך באוניברסיטה בשלב מסוים השתעממו,ופחדו שאחרי ההתלהבות הראשונית לילדים יימאס מהמסך. הם גם הביעו תמיהה כיצד בדיוק עליזה תבדוק מבחנים ותשמור על קשר אישי עם התלמידים.
עליזה  ניסתה למצוא פתרונות לחלק גדול מהבעיות.היא הבינה שבשיטה זו היא חייבת "לעבור מסך". היא צריכה להיות מאד אטרקטיבית ויצירתית, וכל הזמן להפעיל את הילדים.

עליזה מספרת שהיא משקיעה רבות בקשר עם ההורים,וכל זאת בשעות הקטנות של הלילה,כאן בארץ ( נשמע לנו מוכר- מגילה) .
בסיום שנת הלימודים הראשונה בית הספר ערך סקר לבדוק את מידת שביעות הרצון של ההורים והתלמידים מהתוכנית. ואכן שביעות הרצון היתה גבוהה.
אך יחד עם כל ההצלחה ,שימו לב:
עליזה מודה שההוראה מרחוק אינה השיטה האידאלית,אלא באה לענות על צורך. מדובר במציאות בה המורים שמגיעים ללמד עברית בארה"ב ,גם אם הם מצליחים,  לא נשארים לזמן ארוך, ולכן המציאות של ההוראה מרחוק, כאשר מדובר במורה טוב, עדיפה.
כמוכן היא מציינת שחייבת להיות תמיכה גדולה ומשמעותית מצד ההנהלה והצוות הטכנולוגי במקום, שהרי ההקמה של הצד הטכני ,הן האיבזור בכיתה והן אצלה בבית, כרוכה בעלויות גבוהות ובחשיבה מרובה.
לעליזה יש חלום. היא רוצה להקים בארץ מרכז שיכשיר מורים ללמד בשיטת ההוראה מרחוק.אולי כך תיפתר למשל, בעית המחסור במורים לאנגלית. יש מצב שאפילו בקרוב מורה מרעננה יוכל ללמד תלמידים מבתי ספר בנגב.
אז מה אתם אומרים? אולי אנחנו פה בשביל זה?
שבת שלום

 

הפוסט הראשון שלי

שמי שרי ואני מורה בשבתון שעד השנה כמעט לא השתמשתי במחשב ובשלל האפשרויות הטמונות בו,לא במישור הפרטי וכמו כן לא בהוראת המתמטיקה,במסגרת המירוץ אחר הבגרויות .
לימודי התיקשוב הם מבחינתי "קפיצה למים עמוקים" ,לעולמות חדשים,אך מרתקים.לפעמים אני מרגישה שהקצב מהיר לי ובטרם עיכלתי ישום אחד אני כבר נחשפת לאחר.וכך נתבקשתי לפתוח בלוג לימודי.עם החלק ה"לימודי "אני מניחה שאין לי בעיה .לגבי ההתנהלות ב"בלוג"-עוד אתגר טכנולוגי,אך משום מה אני לא בלחץ,כי נראה לי שאין בו ,בשלב זה,ישומים קשים מדי.
אין ספק שיהיה מעניין מאד להיות חלק מקבוצת ה"בלוגרים" של הקורס,בטוחה שאחכים.
אז נתראה לאחר הפסח- ודרך אגב,כבר כתבתי את הפוסט השני!!
יום טוב ובשורות נהדרות.שרי

הפער הדיגיטלי ואני

במחציתו של סמסטר ב' ,כולנו ,במגמת התיקשוב המדהימה כבר יודעים לשנן מהו פער דיגיטלי.
מדובר בבעיה שקיימת במערכת החינוך ,כאשר התלמיד (שנקרא"יליד דיגיטלי") עולה על המורה בכל הקשור לטכנולוגיה העכשווית ,והמורה ("המהגר") מדשדש אחריו.
ואני, כפי שחברי היקרים בקורס כבר יודעים, לא מתביישת להודות בכך שאני מדשדשת הרבה מאחורי החברים המומחים שלי ,ומודיעה בריש גלי: אצלינו במגמה קיים פער דיגיטלי .הוא בולט ומשמעותי,והסקאלה עליה אנו נמצאים מאד רחבה.
יש כאלה שעוד בטרם קיבלו את התואר בתיקשוב, כבר מתפרנסים מהיותם "רכזי תיקשוב".יש את הפלח הגדול של אלה שמבינים הרבה בטכנולוגיה החדשה, משתמשים בה בחייהים הפרטיים והמקצועיים ויש את ה"מהגרים".
אני לא ממש בטוחה כמה מאיתנו נמצאים שם.בוודאי שישנם כאלה שיושבים בשיעור ולא תמיד מבינים כל מושג ויודעים תכלס ליישם כל פעולה .אני נמצאת שם! לא ממקום של שביעות רצון,להיפך.הרבה פעמים זה מתסכל, לא נעים, במיוחד שאני גם חושפת את עצמי לבורות שקיימת אצלי בנוכחות חברי.אבל אני אופטימית.אני מוקפת בכ"כ הרבה חברים נהדרים במגמה, שתמיד מוכנים לעזור ולהסביר,בגובה העיניים,ולא נותנים  לי הרגשה לא טובה.
אז תודה לכולם. ו....צוחק מי שצוחק אחרון....