יום ראשון, 31 ביולי 2011

האם נשאר גם משהו אותנטי

כבר אמרתי לכם שבשבילי סוף השבוע הוא בד"כ הזמן שאני יכולה לאסוף חומרים לבלוג שלי (מה לעשות שאין לי זמן וגם אין לי כ"כ מוטיבציה להיות מעודכנת בחדשות און-ליין)
אז בשבת האחרונה גיליתי טכנולוגיה חדשנית נוספת,אני כבר לא עומדת בקצב.מדובר בפיתוח של מצלמה חדשה שתוכל לצלם תמונה בכל איכות שהיא(טוב, זה היא כבר ידעה מזמן לעשות)אבל החידוש יהיה בכך שבעזרת טכנולוגיה שטמונה במצלמה אפשר יהיה ללטש את התמונה ולשנות אותה למצבהאופטימלי שהצלם יבקש.
זה מזכיר במשהו את היכולות של ה"פוטושופ".
ואז התחברה לי עוד מחשבה.
בשבוע שעבר השתתפתי ביום עיון לקראת תשעת הימים,ימי החורבן והאבל.באחת מהשיחות השתתף הרב בורנשטיין- ראש מכון "פועה",שמטפל בכל בעיות הפוריות לפי ההלכה.לא יאומן מה גדולה קשת האפשרויות הקיימות בתחום הזה.ובמיוחד הפתיעה ההלכה. בדר"כ נוטים לחשוב שההלכה לא מתירה הרבה מהפתרונות הרפואיים,אך גילינו שההיפך הוא הנכון.
לעיניננו-בעידן החדש,ובמקרים מסוימים אפילו על-פי ההלכה, ניתן לקבוע מראש מה תהיה זהות הילוד.
וכך התחברו לי שתי הידיעות, גם בענין המצלמה המשוכללת וגם בענין היכולת לקבוע ו"להנדס" אפילו את מין העובר שתישאי ברחמך.
האם נשאר בעולמנו משהו אותנטי, מקורי, שאין לנו את יכולת השליטה עליו?!
מצד אחד, זה דווקא נחמד, מרשים ומפתה לחשוב שאנו שולטים בנעשה סביבנו.
אבל יש גם את הצד השני, זה שגורם לי לזוז על הכסא באי-נוחות.האם זה נכון, אמיתי וטבעי שנהיה יכולים להחליט ולדעת כמעט הכל על עולמינו.
בא לי דווקא להשאיר דברים לא פתורים.לא לדעת הכל, לחכות להפתעה המשמחת מה יהיה מין העובר שיתפתח ברחמי.
למען הגילוי הנאות,למעט בהריון האחרון שלי,אף פעם לא רציתי לדעת מה יהיה מין העובר, והייתי צריכה בכל ביקור אצל הרופא להזכיר לו שאני דווקא לא רוצה לדעת. אין לכם מושג איזו הרגשה נהדרת ומופלאה לשמוע, ממש כמו בסרטים:"MAZAL TOV, YOU HAVE A .
ואתם יודעים עוד משהו- לא אכפת לי אפילו שהתמונה שלי לא תמיד תצא הכי מושלמת...גם אני לא באמת מושלמת...

יום רביעי, 27 ביולי 2011

מחקר ניסויי-הגיגים

התיישבנו,זהבי ואני, לעבור על המצגות בקורס המקוון.
הנושא הפעם היה- סוגי מחקר. למדנו שבמחקר ניסויי יוצרים באופן מבוקר ומלאכותי תנאי מעבדה על מנת לבודד גורמים ולבדוק השערות, סיבתיות וכדו'.
בעודנו מדפדפות בשקופיות, מנסות להבין את הדקויות שבחומר, הופננו לכמה סרטונים.
בסרטון אחד רצו לבדוק האם לחץ חברתי יכול לגרום לאדם להביע דעה בניגוד למה שחשב .נחמד, לא מזיק.
ואז צפינו בסרטון שהעלה תהיות ועורר מחשבות.
מדובר בשנת 62' . חוקר בשם מילגרם רצה לבדוק עד כמה צייתנות יכולה לגרום לאדם לבצע מעשים בניגוד למצפונו ולרצונותיו.
הסרטון היה קשה לצפיה עבורי.מדובר באדם שרצה לבדוק כיצד זה שהגרמנים, האזרחים האינטליגנטים,אנשים מהשורה, הצליחו להפוך ל"חיות אדם".  השאלה באמת מאד חשובה לבדיקה ולמחקר. במיוחד  לנו, העם שסבל .
הדבר המזעזע, שלפי מה שנאמר, עורר הדים בזמנו,הוא הדרך בה החליט מילגרם לבדוק את השאלה שנשאלה.
הוא המציא מכשיר שבלחיצת כפתור מזרים זרם חשמלי לאדם שאליו הוא מחובר. ישנו רצף של כפתורים,שליד כל אחד מהם רשומה עוצמת הזרם שעוברת אל האדם כאשר לוחצים על אותו הכפתור.העוצמה יכולה להגיע ל 450 וואט!!
הניסוי מתנהל באופן הבא:(לטובת אלה מביננו שעדיין לא צפו בסרטון)
ישנםשלושה משתתפים בכל ניסוי. שניים הם שחקנים- המדען שנותן ההנחיות, האדם ש"מקבל " את הזרם.
הנבדק הוא האיש שיושב ליד המכשיר ובהתאם להוראות ה"מדען" לוחץ על הכפתורים,כל פעם העוצמה גדלה.
הוא לא רואה את האדם ש"כאילו" מקבל את הזרם,אך בכל פעם שהוא לוחץ על הכפתור ,השני צועק מכאבים(כמובן שהכל בכאילו).מטרת הניסוי לבדוק האם האיש שלוחץ על הכפתור יפסיק באיזשהו שלב כאשר ישמע את זעקות השבר של השני, או שמא ימשיך ללחוץ על הכפתורים מתוך ציות י"מדען" שנותן לו הוראות להמשיך, למרות הסכנה שטמונה בזרם כה גבוה של חשמל.
שני דברים עוררו בי תהיות.
האחד- על עצם בנית המכשיר. מדובר בכלי קשה!.! בכל המובנים.מעבר הזרמים,אפילו שאנו יודעים שהאדם לא באמת מקבל את הזרם.
מה עובר במוחו ונפשו של הנחקר, זה שלוחץ על הכפתור? ניתן לראות בסרטון מספר נחקרים. אחד מהם ממש מביע את חששותיו ותרעומת על המעשה, ועד שלב בו הוא כבר ממש חושש לחיי השני, הוא ממשיך להישמע להוראות ה"מדען".
ולתהייה היותר עמוקה ומפחידה, מטרת המחקר עצמו.האם באמת ניתן להטיל סמכות כה חזקה על אדם, ואפילו שיהיה נבון, דעתן ובעל עמוד שידרה,עד כדי ביצוע מעשים קשים כ"כ, המנוגדים לאמונתו ורצונותיו.
 היה לנו קשה להמשיך במצגת.אך לא היתה ברירה.את ההגיגים נשאיר לשעות אחרות.
לילה טוב.
את הסרטון ניתן לראות בקישור הבא :http://www.youtube.com/watch?v=Xu19imN9fqA

יום ראשון, 17 ביולי 2011

HTML - כבר לא יפנית

אז זהו. שוב אני מתפעלת מעצמי.מי היה מאמין,אפילו חלק מחברי הטובים, שאני אדע מה זו השפה הזו, שלא לדבר על כך שאתודע אל רזיה ודרכי כתיבתה.
בסמסטר הנוכחי אני נוכחת לגלות שהעולם שהיה עבורי מעורפל, אפילו קצת מפחיד ומרתיע, הוא בעצם מסקרן ,עצום ביכולותיו, ולתדהמתי- מצליח לשאוב אותי לאט לאט לתוכו.
על ה"לוח החכם" עוד ארצה לכתוב בקרוב,הוא ממש הרשים אותי.אני רק צריכה עוד זמן כדי להכיר אותו יותר מקרוב.
ההפתעה הגדולה עבורי הוא הקורס של יאיר צדוק. באמת שלא חשבתי שאלמד שפה חדשה .אני זוכרת את השם הזה: HTML. עבורי היתה למילה הזו הילה של משהו מאד מאד היי-טקי,רחוק ממני .
זהו, שכבר לא !!!
אני נהנית מאד מיאיר, שאף פעם לא נגמרת לו הסבלנות ,להסביר שוב ושוב, כשלכל אחד ואחת בקורס יש קצב קליטה אחר.יש בשפה הזו לוגיקה שזכורה לי רק מימי לימודי באוניברסיטה.יש משהו מאד חוויתי ועוצמתי עבורי להכיר את מה שמסתתר "מאחורי"המחשב. להבין את המושג "זה יושב על ה HTML.".ולגלות איך אני יוצרת עמוד בעצמי.
עכשיו אני כבר ממש סקרנית מה עוד טומן בחובו התואר הזה.אני אופטימית ושמחה על הבחירה שלי. 

יום שני, 11 ביולי 2011

כיף לקרוא פוסטים של חברים

רק צריך זמן.הרבה זמן.כי כשיש זמן אני מתחילה להנות מאד מהעולם הסוחף שקיים במחשב.
אז אולי תחשבו שאני מחפשת קופונים,ובודקת אטרקציות לבילוי עם הילדים בקיץ. לא אשקר,גם את זה אני לפעמים עושה.
אבל לפעמים,ואולי יותר מהנ"ל ,אני נכנסת לבלוגים של חברי ,ושם אני באמת מוצאת המון ענין.
אני רוצה להתייחס לפוסט שכתבה יפית ב 23/6,שכותרתו היא:"יאיר לפיד על אמון בחינוך".
התחברתי מאד למה שיפית כתבה,שאכן יש בעיה במערכת החינוך מצד חוסר האמון הן כלפי המורים והן כלפי התלמידים.
אבל לא זה מה שגרם לי לכתוב . דווקא התחברתי לדוגמא האישית .נזכרתי במקרה אישי שקשור אלי,וחשבתי לספר לכם עליו.
לפני 5 שנים חינכתי בנות בכתה ז'.כיתה הטרוגנית.בנות מצטיינות ומצד שני,חלשות מאד בלימודים.
בישיבה פדגוגית שהתקיימה לקראת סוף השנה,ציינה ההנהלה שלתלמידה כזו אין מקום להמשיך בתיכון.
לא אהבתי את הסגנון,אך מתוקף תפקידי זימנתי את ההורים כדי לעדכן אותם במצב.
האמא של התלמידה ביקשה בכל לשון של בקשה שניתן לילדה הזדמנות נוספת. היא פחדה שאם הילדה תצא מהמסגרת היא עלולה להידרדר במישור החברתי והדתי.יתרה מכך,היה לה כ"כ חשוב שהבת תישאר שהיא אפילו הסכימה לקחת על עצמה את האחריות שאולי לבת לא תהיה בסופו של דבר תעודת בגרות.
הרגשתי מאד את האמא ונגע מאד לליבי עד כמה חשוב לה שבתה תישאר.
החלטתי ללכת על זה ו...עד הסוף.
לצערי,קושי נוסף היה בכך שמעבר לבעיה הלימודית של הציונים, הילדה גם לא הצטיינה בהתנהגותה.
בשלב הראשון קבעתי פגישה עם המנהל והאמא.מראש תיכננתי את האסטרטגיה .ציינתי בפניו את המצב, את הבקשה של האם והאחריות שהיא לוקחת על עצמה,ואת הצד שלי, כמחנכת.
סיכמנו שנחתים את האמא, לאחר שיחה משותפת גם עם הילדה,על מספר נקודות,כמו קבלת אחריות של הילדה לקודים מסוימים של התנהגות,וכן הלאה.המנהל הסכים בקושי רב אך כנראה נתן לי את הקרדיט,ויצאנו לדרך.
בשנה שלאחר מכן,לשמחתי, הילדה עשתה מאמץ ענק לעמוד בתנאי ההתנהגות עליהם התחייבה.הייתי גאה בה מאד,השתדלתי לחזק אותה ולציין בפניה את שמחתי.
מבחינה לימודית ניסיתי לבקש עבורה הקלות מסוימות,כמו פטור מלימוד שפה נוספת (צרפתית).לא נעתרו לבקשתי אך המשכנו הלאה, בצעדים קטנים,והגענו לכתה ט' עם כמה הצלחות .
מקרה זה היווה עבורי תחנה חשובה ומשמעותית בעבודתי החינוכית. זה לא קורה הרבה פעמים,אבל כשזה כבר קורה,זה ממלא אותי בהמון סיפוק ושמחה.
אז לך,יאיר לפיד: אני לא יודעת מה מצב האמון הכללי שלך במערכת החינוך. לי ,לפחות, יש זיכרון אחד טוב.