המשך הפוסט הקודם

פלאי הטכנולוגיה- איכשהו נמחק לי המשך הפוסט שכתבתי לפני מספר רגעים.
כמה חבל . עכשיו צריךלשחזר מחדש. מקוה שלא אפספס שום דבר חשוב.
לאחר הסרטון צצו בראשי שתי מחשבות-
האחת, כיצד העולם משתנה ,ואפילו בפרטים הקטנים, כמו במקרה הזה.
כבר לא צריך לעמוד בחום התל-אביבי או בקור של ינואר במרכז ירושלים, ולא צריך לחזר אחרי העוברים והשבים שיעשו ג'סטה ויקשיבו כמה רגעים למה שיש לצעירים שמאחורי הדוכן להגיד. אפשר לשבת בחדר הממוזג, ליד שולחן המחשב, ונכון שצריך להקדיש דקה לצורך צפיה בסרטון- אך הכל מאד בהיר, מהיר וממוקד, בלי דיבורים מיותרים.
ואז , בלחיצת כפתור אחת,גם אני חתומה על העצומה.
אל התובנה השניה הגעתי ממש לפני כמה דקות, עת חיפשתי את הקישור לאותו סרטון.
לפני יממה וחצי צפיתי בו בפעם הראשונה, ואז נרשמו כ 36 אלף חתומים.
והיום, לפני שעה קלה, מספר החתומים עלה ליותר מ 50 אלף.
מדהים. זה עובד כ"כ טוב.
מעניין כמה חתומים רשומים כרגע לעינכם?
שבוע טוב ומקסים.

בלחיצת כפתור אחת

"לפני שנים רבות..." ככה התחילו סיפורי האגדות.אז הנה עוד אחד.
ארצינו הקטנטונת ניחנה בשמונה-תשעה קבין של סכסוכים, חילוקי דעות ותפיסות עולם שונות,אך תמיד חרתה על דגלה את ערכי הדמוקרטיה וחופש הדיבור. ולכן זכור לי היטב כיצד במהלך שנות חיי המתבגרות, הייתי עוברת לא פעם ליד מעין דוכן קטן, שני צעירים עומדים מאחוריו, ומרכולתם- בקשה שאחתום על עצומה.
כמעט לכל דבר ועינין צצו להן העצומות, על ליקויים חברתיים, עוולות מערכת המשפט, כמובן שמאל מול ימין ועוד .
הטכניקה היתה קבועה. היה שלט גדול עם סלוגן בענין המדובר, היה הסבר מילולי מאחד המחתימים על המניפיסט שעומד מאחורי ,ולבסוף ... הנייר מלא הרובריקות,שרק צריך לקחת את העט (עוד פריט שבקרוב יהפוך למוצג ארכיאולוגי),ולמלא הפרטים ולחתום.
אז עד כאן פינתינו "לפני שנים רבות".
שלשום עיינתי ברשימת המיילים היישוביים, שביניהם אני מוצאת הרבה חומרים לבלוג שלי,וכותרת אחת סיקרנה אותי.
היה כתוב בה:" חוצפה שאין כדוגמתה.." אז פתחתי וצפיתי בסרטון הבא:

http://akeret.co.il/

 

אז מי אנחנו שנקבע להם?!

לישוב שלנו יש מייל פנימי. חלק נכבד ממנו עוסק בסוגיית ה"טרמפים". מי נוסע לאן, מתי וכמה מקומות פנויים יש.
מדי פעם נשלחים למייל גם חומרים אחרים. אז קיבלנו סרטון לצפיה. הוא עורר בי תהיות חינוכיות לא פשוטות.
אז בואו נצפה בו ואח"כ נעלה כמה הגיגים


:לצפיה בסרטון הקלק כאן


אז מה באמת קורה לנו? אנחנו המבוגרים, "המקצוענים " שאמורים להבין את הילד, את בעיותיו ונקודות החולשה שלו, אנחנו בעצם נותנים לו תווית: "אתה דיסלקט", "יש לך בעיות קשב וריכוז" וכן הלאה.
האם אנחנו לא חוטאים במובן מסוים לאותו הנער/ילד/מתבגר?
ברור  (אני מקווה) שמבחינתנו יש רצון כנה ואמיתי לעזור לו, להדריך, לסייע לו בנקודות החולשה, אך מה התועלת לאותו האחד אם תוך כדי התהליך הוא מתויג, ושמים עליו תווית חברתית?.
אנחנו כאנשי חינוך צריכים להיזהר בכך מאד מאד. יש לנו את הכח לרומם ,וח"וח גם לדכא ולהפיל.
ותמיד תמיד להישאר מאמינים. בעצמינו ובאותו הילד.
לעזור ?- כמובן. להציב בפניו מראה מציאותית על יכולותיו?- בוודאי. אך להיזהר מהענקת אותה תעודה מכתימה, כזו שעלולה ללוות אותו הלאה, במסלול חייו.
הנה בסרטון זה קיבלנו עוד זוית חינוכית. אני  לפחות, מאחלת לעצמי להיות ערנית לענין באופן מיוחד ולקוות שבשנה הקרובה  אוכל להיות מורה קצת יותר טובה מבעבר, גם לתלמידי ובוודאי לילדים שלי  היקרים שבבית.