אז מי אנחנו שנקבע להם?!

לישוב שלנו יש מייל פנימי. חלק נכבד ממנו עוסק בסוגיית ה"טרמפים". מי נוסע לאן, מתי וכמה מקומות פנויים יש.
מדי פעם נשלחים למייל גם חומרים אחרים. אז קיבלנו סרטון לצפיה. הוא עורר בי תהיות חינוכיות לא פשוטות.
אז בואו נצפה בו ואח"כ נעלה כמה הגיגים


:לצפיה בסרטון הקלק כאן


אז מה באמת קורה לנו? אנחנו המבוגרים, "המקצוענים " שאמורים להבין את הילד, את בעיותיו ונקודות החולשה שלו, אנחנו בעצם נותנים לו תווית: "אתה דיסלקט", "יש לך בעיות קשב וריכוז" וכן הלאה.
האם אנחנו לא חוטאים במובן מסוים לאותו הנער/ילד/מתבגר?
ברור  (אני מקווה) שמבחינתנו יש רצון כנה ואמיתי לעזור לו, להדריך, לסייע לו בנקודות החולשה, אך מה התועלת לאותו האחד אם תוך כדי התהליך הוא מתויג, ושמים עליו תווית חברתית?.
אנחנו כאנשי חינוך צריכים להיזהר בכך מאד מאד. יש לנו את הכח לרומם ,וח"וח גם לדכא ולהפיל.
ותמיד תמיד להישאר מאמינים. בעצמינו ובאותו הילד.
לעזור ?- כמובן. להציב בפניו מראה מציאותית על יכולותיו?- בוודאי. אך להיזהר מהענקת אותה תעודה מכתימה, כזו שעלולה ללוות אותו הלאה, במסלול חייו.
הנה בסרטון זה קיבלנו עוד זוית חינוכית. אני  לפחות, מאחלת לעצמי להיות ערנית לענין באופן מיוחד ולקוות שבשנה הקרובה  אוכל להיות מורה קצת יותר טובה מבעבר, גם לתלמידי ובוודאי לילדים שלי  היקרים שבבית.