על אחווה, זכייה, סיפוק וגאווה- פוסט סיכום שלי

האמת, בכלל לא חשבתי לעשות תואר שני , ובטח לא בתחום הקשור למחשבים. אני? מחשבים? הרי בקושי אני  יודעת לשלוח מייל ?! אבל ככה זה בחיים. מתגלגלים. ואנחנו המאמינים, יודעים שתמיד יש יד מכוונת.
 זכיתי. זכיתי לעצור בתוך מרדף החיים המטורף, בין עבודה והוראה, חינוך כתה והגשה לבגרות, לבין הבית היקר שלי, המלא באושר, צחוקים,לפעמים גם בכיות והמון המון כביסות.
זכיתי. זכיתי לפתוח את הראש ללמידה, להעשרה ולאתגר אינטלקטואלי מהסוג האחר. לא רק פדגוגי- חינוכי, הקשור לעבודה, ולא מהכיוון התורני,אליו אני קשורה בכל נימי נפשי.
זכיתי . זכיתי להשאב אל עולם חדש. העולם הטכנולוגי, שאפילו היום עדיין ישנם חברים המרימים גבה לידיעה שאני, שרי המוכרת להם מימים ימימה, סיימתי תואר בתחום אליו לא הייתי כלל מחוברת. יתרה מכך, הייתי לעיתים יוצאת כנגד המהפכה הטכנולוגית שסחפה את כולנו במהירות.אני זו שאמרה לבני הבכור שלא יגיש עבודה מודפסת במחשב, למרות הדרישה של המורה.  היה לי חשוב  שהוא יגיש את העבודה כתובה בכתב ידו ויותיר את החותם האישי שלו עליה, כמובן בהנחה שהכתב אכן קריא.
למדתי דברים רבים וחדשים. בקורסים השייכים לתחום החינוך, היו שאהבתי יותר, הן מצד החומר הנלמד והן מצד המעביר אותו, והיו שלא הוסיפו לי באופן משמעותי. אולם בראייה שלי, מרכז הכובד היה על הקורסים ב"תיקשוב" . שהרי הם לב ליבו של התואר. כאן נפתח צהר עבורי לעולם חדש. למדתי המון. טוב, זו לא ממש חוכמה במקרה שלי.נחשפתי לעולם עצום שבו ככל שאני יודעת יותר, אני רואה כמה אני יודעת מעט. כ"כ הרבה תחומים של למידה, כ"כ הרבה אפשרויות של שמוש בכלי הטכנולוגי . אז הצוהר אכן נפתח, אך להרגשתי הוא היה במקרים רבים צר מדי, ואולי לא רק לי.
כ"כ רציתי להתידד יותר לעומק עם האפשרויות שאליהם נחשפתי. רציתי להתנסות בהם במהלך הלמידה, ממש אחד לאחד. אני לא חושבת שאת הכל אני אמורה ללמוד ולפתח בזמני החופשי. כי זמן חופשי הוא מאד אנדוידואלי. הלוואי והיה לי באמת יותר זמן. הסוגיה הזו הטרידה אותי מתחילת הלימודים ובעיקר לקראת סיומם.לא היה לי זמן פנוי ובטח לא מספיק. באמת רציתי להשקיע ולכתוב בכל שבוע פוסט חדש.דווקא היו לי הרבה רעיונות מעניינים שרציתי לשתף בהם את קוראי, אבל בשעות המאוחרות בהם התפנתי לכך, כבר לא ממש נותרה בי אף טיפת מחשבה . ובאמת שרציתי להתנסות בהמצאה המדהימה שנקראת "לוח חכם". נחשפתי אליה מעט  בקורס תוך כדי צפייה, אבל לא למדתי יותר לעומק כיצד להפוך למשתמשת בפועל ולא רק בפוטנציאל. שוב, זמן. שלא לדבר על כך שקבוצת הלמוד שלנו הייתה מאד הטרוגנית מבחינת הידיעות.היו כאלה שכבר מופעלים כרכזי תיקשוב, כאלה שנמצאים עמוק בתוך העולם של האינטרנט, על כל אפשרויותיו, והיו גם  לא מעט "מהגרים", שנחתו למחוז חדש וניסו לעמוד בקצב.
זכיתי. והכי הכי זכיתי בתקופה היקרה והמיוחדת הזו להרגיש מהי אחוה.  הקבוצה אליה השתייכתי (גם שייכות במישור הרגשי- פנימי) הייתה מודל  של רב תרבותיות. מפגש בין עולמות. מרקם ומארג קסום של החברה הישראלית. שונים  מן הסתם בהשקפות, בדעות, בסגנון החיים , באמונות, בסביבה הגאוגרפית בה אנו חיים, כ"כ כ"כ שונים, אבל מה זה אכפת.הרי יש ביננו אחוה. צריך רק להיכנס לקבוצת התיקשוב בפייסבוק ,לרפרף  ולקרוא כמה פירגון, עזרה, אמפתיה , צחוק , חיבה וקשר עמוק בין החברים.  צריך רק להציץ באחד מהשעורים ולהרגיש כמה כיף לנו ביחד.
עבורי, זו חוויה שאקח עימי הלאה, כל ימי חיי. כי ידע, תואר, מחשבים- זה לא הסיפור.
אצלי האחוה- היא הספור האמיתי.
והבלוג- היה לי נעים להיות במקום בו יכולתי להעלות את הגיגי . מעין יומן מסע , רק שהוא נגיש לכו- לם.כן, כן. זה שם המשחק.
היה שלום בלוג נחמד שלי.

לדבר ב18 דקות

לא לכל אחד זה קל.
ישנם כאלה שמתקשים בכלל לדבר, ובטח בפני קהל. ויש את אלה שאם תתןלהם במה, הם יתחילו ולא ידעו לסיים, אלא רק כאשר יעשו להם סימנים של עייפות.
מי שחושב שהוא לא שייך לאף אחת מהקטגוריות, עבורו הוקמה אפשרות טכנולוגית "מדליקה" (אפרופו חנוכה)
"TED"- ראשי תיבות -בתרגום חופשי-טכנולוגיה, בידור ועיצוב.
מדובר בועידה המתכנסת פעם בשנה. הוקמה בשנת 1984. שמה למטרה להפיץ רעיונות בתחומים שונים.גדולים וחשובים כבר עמדו על הבמה ודיברו- ביל קלינטון, אל גור
ראש ממשלת בריטניה. ביל גייטס ועוד.
אבל מה שיפה הוא שגם "פשוטי העם" יכולים לעמוד על אותה הבמה. אתה רק צריך לבחור נושא מעניין ולדבר עד 18 דקות. קצר ולעניין.מתאים לתפיסת המאה ה21 , עליה אנחנו מדברים כ"כ הרבה בתואר שלנו.
גם בארצנו הקטנטונת היא כבר בקרה, הועידה. זה קרה בשנת 2010, בתל אביב.
המטרה בועידה הייתה לספק סקרנות אינטלקטואלית של קהל מעורב. הארוע לא היה סגור ל V.I.P.
ההרצאות עולות חינם ליוטיוב החל משנת 2006.בשנת 2009 האתר של הועידה יזם את פרוייקט התרגום. 20,000 סרטונים תורגמו ל 82 שפות. מדהים!
באפריל 2009 ניצפו כ-100 מליון סרטונים.
זיפזפתי קצת באתר. הנושאים מגוונים, מסקרנים, מצחיקים ואפילו הזויים.
בחרתי עבורכם לקט מהם- "גינה בדירה שלי","לבנות את המח המוסיקלי","3 דברים שלמדתי בזמן שהמטוס שלי התרסק" , "איך לקשור את השרוכים" ," פילוסופיה בכלא"
ועוד.
מרתק להציץ פנימה ולהיות חלק מהחוויה.המרצים כ"כ מיומנים. מדברים ברהיטות ובצורה שמרתקת את השומע, שעל פניו ניתן לארות כיצד הוא גומע את הנאמר.
הרבה הומור, מצד המדבר, והרבה קולות לחוק מתגלגלים מהקהל. הצילום, גם עליו ניתנה חשיבה מדוקדקת. המצלמה נעולה על המרצה, ורק מפעם לפעם ניתן לראות את הקהל. כמובן שהמרצה נעזר במצגת משוכללת, בנויה כמו שצריך.
לא אשכח את הסרטון שצפינו יחד עם ד"ר גילה קורץ,על פרופסור צעיר , מרצה מוכשר ביותר, שחלה בסרטן . הוא עמד על הבמה ושיתף את הקהל בהשקפת עולמו האופטימית.הסרטון היה מרתק, מעורר המון נקודות לחשיבה ומרגש במיוחד לאור העובדה שכעבור זמן קצר מאד הוא נפטר.
לאחרונה נחשפתי לקישור ששלחה חברתי ללימודים, גלית ורדי, של הרצאה נוספת ב "TED", על משחקים לימודיים,בהקשר לקורס שאנו לומדים בימים אלו.
אם היה לי עוד זמן פנוי, הייתי שמחה לשבת מול המחשב ולצפות בכמות העצומה של הסרטונים.

ואולי, רק אולי, פעם כשאפתח את האתר ,אמצא שם על הבמה , מכר.

מהפכת יחיד-יש דברים כאלה

שוב הגיע לידי הגליון האחרון של "קשר עין", שמוציא ארגון המורים. והפעם שבתה את עיני הכתבה העוסקת באדם מיוחד.קוראים לו רון קלארק והוא אמריקאי די צעיר, רק בן ארבעים, שבשנת 2001 אף זכה בתואר המכובד- "המורה הנבחר של אמריקה".באמתחתו כבר מספר ספרים שפרסם בנושא החינוך. הספר האחרון שהוציא לאור,"THE END OF CLASSES MOLASSES" מתאר את הדרכים לשינוי שהביא בתודעה ואף במעשה בעקבות מסעותיו ברחבי המדינה בחיפוש אחר בית ספר חדשני. הוא גילה כי כמעט כל בתי הספר הינם -"נטולי אנרגיה, מתנהלים מתוך שיממון ומלאים בתלמידים הנאבקים להישאר עירניים  ובמורים המשוועים למעט השראה". לכן הוא קרא למצב הזה "MOLASSES"שפרושו סירופ עבה, דביק, כהה ומתוק. כך הוא ראה את פני הדברים, ומתוך מה שראה ידע מה הוא לא רוצה שיהיה בבית הספר שחשק להקים.
הוא כנראה אדם מאד מרשים, בעל כושר שכנוע ונמרץ מאד. וכך , בלי כל עזרה מטעם הרשויות, משרד החינוך וכדומה, הוא הצליח לגייס תורמים ותומכים ולהקים באטלנטה חטיבת ביינים המורכבת בעיקר מתלמידים אפרו- אמריקאים , מכל שכבות הסוציו-אקונומיות הקיימות בחברה.
ביה"ס הזה הפך למקום עליה לרגל של אלפי מורים, מכל רחבי העולם. הם באים ויושבים בתוך הכתות ורואים במו עיניהם כיצד מתקיימת הלמידה החוויתית בתוך כותלי המקום.הם נחשפים לגישת המצויינות, שהמקום חרט על דגלו, ויכולים להיווכח כיצד המורים עומדים באתגרים ומעודדים את התלמידים להשקיע כדי להגיע להצלחות. .
אחת הנקודות החשובות שמדגיש קלארק היא העובדה שמורים אף פעם לא יוצאים מבין כתלי המוסד בו הם מלמדים, ולא נחשפים לבחון ולמידה אחרים ושיטות הוראה שונות ממה שהם רגילים. לכן הוא פתח את שערי בית ספרו וקרא לזה "בית פתוח"- כך שכל מורה, מכל מקום שהוא, יוכל לבא ולהיות נוכח ולהתרשם ממה שהוא רואה.
האמת, אני לא יודעת מה באמת כל כך מיוחד במקום שהוא הקים.אני מניחה, אך אינני יודעת  האן באמת קיים שוני מהותי באופי הלמידה ובהפיכתה לחוויתי, מאתגרת ומהנה במיוחד. אך עצם הרעיון לעשות הפסקה מהשיגרה החינוכית,כדי להחשף לחוויות מקצועיות אחרות, קוסם לי מאד.
אולי בשבתון הבא...

הסיב האופטי

שם של שיר , בלי מנגינה . נתקלתי בו בעמוד ה"כמעט "אחרון בירחון המורים- קשר עין.
הכותרת של המאמר הייתה מאד בנאלית, כמעט ולא הייתי טורחת לקרוא את תוכן המאמר עצמו- "רשמים מועידת ישראל לחינוך ...". אז מה לשירה יפה וגבוהה ולועידה??
את המאמר כתבו שתי חברות ועד מורים מאורט קרית ביאליק. אחת מהן מורה לספרות. הן מסבירות מדוע פתחו את דבריהן בשיר ספרותיעל סיב אופטי- :"כי הוא מבטא את השילוב שבין הספרות והשירה לבין הטכנולוגיה". ואני- במהלך 16 חודשי לימוד תואר תיקשוב בחינוך, כ"כ הרבה פעמים שמעתי והפנמתי את הרציונל החדש של החינוך במאה ה21- שילוב של פדגוגיה עם טכנולוגיה.שתי המורות מתארות במאמר תחושה שמן הסתם משותפת לרב המורים המלמדים במסגרת החינוך העכשווי. ההרגשה שהידע שאנו מעברים לתלמידים, כל אחד בתחום הדעת שלו, מתגמד אל מול מבול הידע שמציע האינטרנט. והנה, רק אתמול נבחנתי בקורס של פרופסור דוד חן- "החינוך במאה ה 21", והגדרתי את מושג "התפוצצות הידע". הפער הגדל והולך בין הידע המציף את כלל העולם, ברמה הגלובלית, לבין הידע ה"אונטוגנטי"- הידע של הפרט. ובוודאי אנו, המורים, ידינו על התחתונה בנסיוננו לשפוך ידע לתוך כלי הקיבול- התלמידים. ושוב אני נזרקת למבחן של אתמול ונזכרת , בעודי כותבת את המשפט האחרון, בגישה המכאניסטית. גישה זו רואה בתלמיד "לוח חלק", כלי אותו ניתן למלא בידע. ועוד למדתי באותו הענין שכנראה שגישה זו , המובילה את מערכת החינוך הפורמאלית בישראל, היא אחד מהגורמים לכישלון מערכת החינוך.
ובחזרה למאמר. מסר נוסף אותו שמעו המורות בועידה הוא שלא ניתן עוד להצטמצם בתחום הידע הספציפי של המורה המלמד וצו השעה הוא להיות רב- תחומי.מצד שני לא יהיה אף פעם תחליף לתקשורת הבינאישית והאנושית בין מורה לתלמיד. גם לבית הספר לא יהיה מן הסתם תחליף, על אף כל התלונות על תיפקודו ונחיצותו. הדיונים בועידה עסקו בשאלה כיצד משפרים את העשיה החינוכית תוך כדי שילוב הטכנולוגיה העתידנית.
הנקודה האחרונה שמעלות שתי המורות נוגע בנושא ההכשרה המקצועית,קרי, הצורך להכשיר בעלי מלאכה כמו, חשמלאים, מסגרים, שרברבים, רתכים,מתוך הבנה שתפקידם בחברה הכרחי. החידוש כעת יהיה לחשוף אותם לכל האמצעים הטכנולוגיים החדשניים ביותר..
 ואז אני נזכרת בהרצאתו האחרונה של פרופסור עמי וולנסקי. דיברנו על ה"גל השלישי", ובמהלך הדיון ציינו את החשיבות של החזרת התחום הזה, שנראה כאילו אבד עליו הכלח ואין עוד צורך בו. סיפרתי לחברי בקורס על אבא שלי , שהיה כל חייו מסגר. לכאורה מקצוע "לא הכי מכובד", אבל הוא התייחס לעיסוקו בצורה הרצינית ביותר והצליח לבנות את עצמו בצורה מעוררת השתאות. אף פעם לא התביישתי בעובדה שאין לי אבא עם תואר מהאוניברסיטה. עם שכלו וחושיו המעולים הוא יכול היה ללמוד כל דבר שרק היה רוצה. לצערו, הפריבילגיה הזו נמנעה ממנו לאחר סיומה של מלחמת העולם, שהותירה אותו יתום .ולמה אני מציינת את סיפורו? כי להרגשתי, בענין הדרישה להחזיר את לימודי ההכשרה המקצועית,שהמחסום הגדול יכול להיות קשור בסטראוטיפ שדבק במקצועות האלה, שמלכלכים בהם את היידים.
אני מקווה שיחד עם הקידמה הטכנולוגית, נתקדם גם בתפיסות עולם שגויות ואז, יש תקווה שכל מערכת החינוך, הפורמלית וזו שאינה פורמלית, יהפכו למקור גאוה לאומי.

יש בשביל מה להדרים

כבר הייתם פעם בקיבוץ שובל? אני לא. אז למה שפתאום ארצה לבקר שם? אז זהו. שיש לי עכשיו סיבה די טובה. קוראים לה:" מבואות הנגב". ולא מדובר באיזשהו אתר תיירותי או אטרקציה חדשה לילדים.
" מבואות הנגב" הוא מוסד חינוכי.המבנים והכתות נמוכים ומפוזרים בין מרחבים של מדשאות ועצים. בשער שממול, כך מתואר בכתבה שקראתי ב"דה-מרקר",מסתובבות פרות ומנעימות בגעייתן את סובביהן.
אז נכון שלא מדובר בעוד מוסד מבית היוצר של החינוך הסקנדינבי המפואר, אך ישנו נסיון אמיתי ומוצלח לצאת מהמסגרת המסורתית והמקובעת ולבדוק משהו חדש, אחר, עדכני לעידן המשתנה.
במבואות הנגב לא כל ציון ניתן על מבחן כתוב. גם ניסוי שבודק האם קפה הוא דשן טוב לצמחים, יכול להעניק לתלמיד שבדק ציון מעולה.
ומי אמר ששיעור ימשך 45 דקות ,בהן המורה ידקלם חומר ואולי גם יכתיב סיכום , כאשר לא בטוח בכלל שהוא זוכר את שמות כל הילדים בכתה? ב"מבואות הנגב" לומדים 4-5 אשכולות- אשכול הדמוקרטיה (היסטוריה ואזרחות), אשכול הומניסטיקה ( תנ"ך, ספרות, אמנות,פסיכולוגיה וסוציולוגיה.)  בשעור מדעים יש מצב שתלמיד יעבוד בחממה, בחווה האקולוגית או בגן הירק. ואת נושא "משק המים"- הם ילמדו מזויות שונות ,כמו-ביולוגיה, כימיה, כלכלה וחברה.
המחשב- כמובן מהווה חלק אינטגרלי מהלמידה.בשיעורים רבים מחפשים מידע באינטרנט לצורך פרוייקט עליו הם עובדים.
כמובן שבתחילה היה חשש שהמחשב יהפוך לעוד אביזר , נח אמנם, אך לא שונה משמעותית מהספר והמחברת, אך לא כך היה הדבר. הגישה החדשה של: מיחשוב, אשכולות לימוד וביצועי הבנה, ביחד איפשרו למידה אחרת, פדגוגיה חדשה.
והמורה- הוא עובד הרבה יותר קשה.קל יותר לקחת את החומרים שמציע משרד החינוך ולהעביר אותם בעזרת ספרי הלימוד. אך ליצור למידה חדשה, מקיפה, רב תחומית, הכוללת דרכי הערכה חדשניות- כל אלה מהווים אתגר גדול מאד, ללא תגמול כספי. רק "משוגעים לדבר" יחזיקו מעמד, מן הסתם.
ענין נוסף ,אחר ולא קונבנציונלי, הוא שלצד ההקפדה והדאגה על רמת למידה גבוהה, ישנו חופש גדול לתלמיד. למשל, בענין הלבוש. מי שמתחשק לו יכול לבא גם בכפכפים.
אבל! כמו תמיד, גם במהלך רב ההרצאות ששמענו במהלך התואר הזה, הכל טוב ויפה, אפילו מאד. עד הבגרות. כן, כן. יש כזה דבר ועדיין לא המציאו לה אלטרנטיבה רשמית אחרת. וכך, גם במבואות הנגב, מקום כה חדשני ומרענן, גם כאן ב"יום הפקודה" התלמידים יבקשו מהמורה להיסטוריה שיסכם להם את החומר,  כדי שיהיה להם קל לשנן זאת לפני המתכונת והבגרות.
אז מה יהיה? יהיה טוב. במיוחד אם כל אחד מאיתנו ייקח על עצמו לבצע שינוי קטן. כל פעם אחד. ועוד אחד... ובתור מורה למתמטיקה אני יכולה לומר לכם שבסוף זה יצא הרבה. אמן.

Good Mood

כבר עושה לי מצב רוח טוב. פותחת עיתון- פשוט דיכאון. מי נהרג, את מי תפסו בעבירת מס, איזה מעשה נפשע שקרה ליהודי בעולם,או לחילופין,מ"ומ שעלה שוב על שרטון.... אז אולי אסגור את העיתון ואפתח את החדשות בטלויזיה? מהפח אל הפחת. מה קורה כאן? העולם כ"כ נורא? יש רק אסונות ושוד ופערים חברתיים? או שביום טוב, הטרגדיות תיסתכמנה בהפגנה חברתית בככר העיר? נכון. יש בעמוד האחורי של העיתון גם דברים אחרים. לרוב, מידע על מפורסם כזה או אחר שנצפה בפאב או בארוע השקה חדש.ולפעמים, תהיה גם חדשה טובה. אז למה שלא נהפוך את הקערה על פיה? לצורך כך,הוקם אתר "חדשות טובות".האתר מציג אך ורק חדשות טובות שקורות ברחבי העולם. בעמוד הבית נמצא סרגל מיפוי לפי חודשים ולפי נושאים. החל מתחומי כלכלה, חדשות בארץ ובעולם, ספורט, תיירות, ועד לתחומים שאינם שגרתיים כמו,מזל, צדקה,תרומה לחברה... לכל חדשה שבחרתי, יכולתי להכנס לכתבה המלאה שבה היא התפרסמה. בשיטוט קליל נודע לי ש-סטנלי פישר היה נגיד השנה בשנת 2010.תל אביב נבחרה לאחת מ 10 ערי החוף היפות העולם.הידעתם שרץ מרתון בן 100 סיים את מירוץ טורונטו?וששכר המינימום גם עלה ב 500 ש"ח. והעיקר ש "ארגון צ'יימס" הקים פרוייקט שיקומי שמטרתו היא למצא מקורות תעסוקה מעניינים ומאתגרים עבור אוכלוסיות מוגבלות, כמו שזירת פרחים ואריזת מתנות. מודה. לא מצאתי סקופים מדהימים על חדשות דרמטיות. אבל היה משהו נעים ומרענן לקרוא רק, אבל רק חדשות טובות. אז כשתקף אתכם פתאום מצב רוח לא כ"כ טוב, והכל נראה קודר , אולי אם תקליקו http://www.good-mood.co.il/ יעלה לכם החיוך שוב על הפנים. כי בשורה התחתונה: החיים יפים.

הדעת , התפוח, הנחש

ובכן, כותרת מעניינת. טוב, זה מה שכל כותב רוצה לעשות. אבל לא אני המצאתי אותה. כותרת זו נלקחה מתוך כתבה שפורסמה לפני מספר שבועות בעלון לנוער דתי המופץ בסופי שבוע, ומחולק , לפחות בקהילה שלנו, בבית הכנסת.
יהודה גזבר כותב על ה"סמארטפון", אותו מכשיר שנכנס לעולם בני הנוער ו"טרף את הקלפים" כדבריו.בכתבה הוא מביא את דעותיהם של מחנכים וגם בני נוער מהציבור הדתי לעאומי, שמדברים על המכשיר ועל המאבק בדומיננטיות שלו .
אז הנה לפניכם כמה עובדות. 50% מהמשתמשים בסמארטפון בעולם בודקים מייל ופייסבוק לפני שהם קמים מהמיטה! קרוב ל 50% מהתלמידים בישראל גולשים למעלה מ -6 שעות ! כל יום באינטרנט הביתי.למעלה מ 90% מהגולשים באינרנט לא חסום ( מסלול מוגן שמציעות מספר חברות סלולר) נחשפים לתכנים פורנוגרפיים.
ובכן, נתונים אלה לבדם כבר גרמו לי לאי- שקט. חשוב לי לציין שהכתבה משקפת את מצב הנוער שלנו- מה שנקרא " הכיפות הסרוגות", אך סביר להניח שאם בציבור הזה ישנה בעיה, שמתוארת בכתבה בעיקר מהפן החינוכי, המצב בציבור הכללי, קשה לא פחות, תלוי כמובן בעיני המסתכל.
בכתבה מתוארת הבעיה שבמכשיר הנוכחי, עוד בטרם יצא לשוק גימיק טכנולוגי חדש.
הטלפונים הסלולאריים עולים ביכולתם על פני האינטרנט. הגלישה בהם הרבה יותר טובה, האפליקציות הופכות את העניין להרבה יותר פשוט וקל.ב-"קליק אחד אתה שם". זמין מאד ונגיש מאד.
חננאל רוזנברג, דוקטורנט לתקשורת באונ' העברית מדבר על כך שמבחינה סוציולוגית , האפקט המרכזי של ה"ניו- מדיה" הוא טשטוש הגבולות. הסלולארים והאינטרנט ממוטטים גבולות של זמן ומרחק. לדעתו, הנזק של מכשירי הסמארטפון מתחיל עוד לפני התכנים הקשים שהם מציגים.
גבול ראשון שנפרץ, בהקשר החינוכי ,הוא זה שאמור להפריד בין המציאות בבית הספר לבין חיי התלמיד מחוצה לו. במסגרת הלימודית התלמיד אמור להחשף לתכנים שהמקום מעוניין לחשוף אותם בפניו, אך בעזרת המכשירים הסלולאריים התלמיד נמצא בקשר תמידי עם מה שקורה מחוץ לכתה. מעבר לכך, קיימת גם פגיעה בסמכות המורה, כך שבכל נקודת זמן התלמיד יכול "לצלם" את המורה ולתעד כל מה שקורה בין כתלי הכתה. .
נקודה מעניינת נוספת היא דווקא מהפן הפיסי. בעקבות החיבור התמידי למכשיר, שהפך כבר מזמן להיות עוד איבר בגוף, נוצרת לעיתים "תחושת הפנטום"- מצב בו שלוקחים מהאדם את המכשיר לכמה ימים, הוא מרגיש את הרטט בכיס או מדמיין את הצלצול שלו.
כשנשאל ירמי סטביצקי, מנהל תיכון הימלפרב בירושלים( תיכון דתי אך בלי אוריינטציה ישיבתית),האם בעקבות כניסת הסלולאריים נרשמת ירידה ברמת הלימודים, הוא טוען כי בוודאות ישנה ירידה בעשור האחרון , כמובן שלא ניתן לייחס זאת בהכרח למכשירים בלבד, אך סביר להניח שיש לכניסה העצומה של הטכנולוגיה השפעה בכך שהילדים כל הזמן מתרכזים באייטם הבא. מחכים למשהו אחר שיקרה, ממש כמו הזיפזופ בטלויזיה. אי אפשר לעמוד במקום אחד.
ולסיום חלק זה בסדרת הפוסטים שלי, אציג את שאלתו של ירמי, שכאשת חינוך , כאמא וכאזרחית במאה ה 21, אני באמת חושבת שצריכה להישאל:
האם המורה אמור להיות סוג של כוכב ריאליטי, כזה שדואג כל הזמן לספק את הגירויים של הצופה- התלמיד? האם בעולמנו המתקדם אין כבר מקום למורים שהם אינם הכי מעניינים וחדשניים?
לסיום דבריובכתבה הוא מביא את הכותרת של הפרק הראשון בספרו של הרמב"ם-" מסילת ישרים".
שם הפרק-" חובת האדם בעולמו".וכך הוא כותב:" לאדם יש חובה בעולם. רב החיים, מה לעשות, הם עבודה קשה ולא מעניינת. מה, כל החיים זה דברים מעניינים? יש מסורת, יש מסורת תרבותית, זה מה שמורה אמור לעשות"
אני בעד. ומה את/ה חושב?