שם של שיר , בלי מנגינה . נתקלתי בו בעמוד ה"כמעט "אחרון בירחון המורים- קשר עין.
הכותרת של המאמר הייתה מאד בנאלית, כמעט ולא הייתי טורחת לקרוא את תוכן המאמר עצמו- "רשמים מועידת ישראל לחינוך ...". אז מה לשירה יפה וגבוהה ולועידה??
את המאמר כתבו שתי חברות ועד מורים מאורט קרית ביאליק. אחת מהן מורה לספרות. הן מסבירות מדוע פתחו את דבריהן בשיר ספרותיעל סיב אופטי- :"כי הוא מבטא את השילוב שבין הספרות והשירה לבין הטכנולוגיה". ואני- במהלך 16 חודשי לימוד תואר תיקשוב בחינוך, כ"כ הרבה פעמים שמעתי והפנמתי את הרציונל החדש של החינוך במאה ה21- שילוב של פדגוגיה עם טכנולוגיה.שתי המורות מתארות במאמר תחושה שמן הסתם משותפת לרב המורים המלמדים במסגרת החינוך העכשווי. ההרגשה שהידע שאנו מעברים לתלמידים, כל אחד בתחום הדעת שלו, מתגמד אל מול מבול הידע שמציע האינטרנט. והנה, רק אתמול נבחנתי בקורס של פרופסור דוד חן- "החינוך במאה ה 21", והגדרתי את מושג "התפוצצות הידע". הפער הגדל והולך בין הידע המציף את כלל העולם, ברמה הגלובלית, לבין הידע ה"אונטוגנטי"- הידע של הפרט. ובוודאי אנו, המורים, ידינו על התחתונה בנסיוננו לשפוך ידע לתוך כלי הקיבול- התלמידים. ושוב אני נזרקת למבחן של אתמול ונזכרת , בעודי כותבת את המשפט האחרון, בגישה המכאניסטית. גישה זו רואה בתלמיד "לוח חלק", כלי אותו ניתן למלא בידע. ועוד למדתי באותו הענין שכנראה שגישה זו , המובילה את מערכת החינוך הפורמאלית בישראל, היא אחד מהגורמים לכישלון מערכת החינוך.
ובחזרה למאמר. מסר נוסף אותו שמעו המורות בועידה הוא שלא ניתן עוד להצטמצם בתחום הידע הספציפי של המורה המלמד וצו השעה הוא להיות רב- תחומי.מצד שני לא יהיה אף פעם תחליף לתקשורת הבינאישית והאנושית בין מורה לתלמיד. גם לבית הספר לא יהיה מן הסתם תחליף, על אף כל התלונות על תיפקודו ונחיצותו. הדיונים בועידה עסקו בשאלה כיצד משפרים את העשיה החינוכית תוך כדי שילוב הטכנולוגיה העתידנית.
הנקודה האחרונה שמעלות שתי המורות נוגע בנושא ההכשרה המקצועית,קרי, הצורך להכשיר בעלי מלאכה כמו, חשמלאים, מסגרים, שרברבים, רתכים,מתוך הבנה שתפקידם בחברה הכרחי. החידוש כעת יהיה לחשוף אותם לכל האמצעים הטכנולוגיים החדשניים ביותר..
ואז אני נזכרת בהרצאתו האחרונה של פרופסור עמי וולנסקי. דיברנו על ה"גל השלישי", ובמהלך הדיון ציינו את החשיבות של החזרת התחום הזה, שנראה כאילו אבד עליו הכלח ואין עוד צורך בו. סיפרתי לחברי בקורס על אבא שלי , שהיה כל חייו מסגר. לכאורה מקצוע "לא הכי מכובד", אבל הוא התייחס לעיסוקו בצורה הרצינית ביותר והצליח לבנות את עצמו בצורה מעוררת השתאות. אף פעם לא התביישתי בעובדה שאין לי אבא עם תואר מהאוניברסיטה. עם שכלו וחושיו המעולים הוא יכול היה ללמוד כל דבר שרק היה רוצה. לצערו, הפריבילגיה הזו נמנעה ממנו לאחר סיומה של מלחמת העולם, שהותירה אותו יתום .ולמה אני מציינת את סיפורו? כי להרגשתי, בענין הדרישה להחזיר את לימודי ההכשרה המקצועית,שהמחסום הגדול יכול להיות קשור בסטראוטיפ שדבק במקצועות האלה, שמלכלכים בהם את היידים.
אני מקווה שיחד עם הקידמה הטכנולוגית, נתקדם גם בתפיסות עולם שגויות ואז, יש תקווה שכל מערכת החינוך, הפורמלית וזו שאינה פורמלית, יהפכו למקור גאוה לאומי.
הכותרת של המאמר הייתה מאד בנאלית, כמעט ולא הייתי טורחת לקרוא את תוכן המאמר עצמו- "רשמים מועידת ישראל לחינוך ...". אז מה לשירה יפה וגבוהה ולועידה??
את המאמר כתבו שתי חברות ועד מורים מאורט קרית ביאליק. אחת מהן מורה לספרות. הן מסבירות מדוע פתחו את דבריהן בשיר ספרותיעל סיב אופטי- :"כי הוא מבטא את השילוב שבין הספרות והשירה לבין הטכנולוגיה". ואני- במהלך 16 חודשי לימוד תואר תיקשוב בחינוך, כ"כ הרבה פעמים שמעתי והפנמתי את הרציונל החדש של החינוך במאה ה21- שילוב של פדגוגיה עם טכנולוגיה.שתי המורות מתארות במאמר תחושה שמן הסתם משותפת לרב המורים המלמדים במסגרת החינוך העכשווי. ההרגשה שהידע שאנו מעברים לתלמידים, כל אחד בתחום הדעת שלו, מתגמד אל מול מבול הידע שמציע האינטרנט. והנה, רק אתמול נבחנתי בקורס של פרופסור דוד חן- "החינוך במאה ה 21", והגדרתי את מושג "התפוצצות הידע". הפער הגדל והולך בין הידע המציף את כלל העולם, ברמה הגלובלית, לבין הידע ה"אונטוגנטי"- הידע של הפרט. ובוודאי אנו, המורים, ידינו על התחתונה בנסיוננו לשפוך ידע לתוך כלי הקיבול- התלמידים. ושוב אני נזרקת למבחן של אתמול ונזכרת , בעודי כותבת את המשפט האחרון, בגישה המכאניסטית. גישה זו רואה בתלמיד "לוח חלק", כלי אותו ניתן למלא בידע. ועוד למדתי באותו הענין שכנראה שגישה זו , המובילה את מערכת החינוך הפורמאלית בישראל, היא אחד מהגורמים לכישלון מערכת החינוך.
ובחזרה למאמר. מסר נוסף אותו שמעו המורות בועידה הוא שלא ניתן עוד להצטמצם בתחום הידע הספציפי של המורה המלמד וצו השעה הוא להיות רב- תחומי.מצד שני לא יהיה אף פעם תחליף לתקשורת הבינאישית והאנושית בין מורה לתלמיד. גם לבית הספר לא יהיה מן הסתם תחליף, על אף כל התלונות על תיפקודו ונחיצותו. הדיונים בועידה עסקו בשאלה כיצד משפרים את העשיה החינוכית תוך כדי שילוב הטכנולוגיה העתידנית.
הנקודה האחרונה שמעלות שתי המורות נוגע בנושא ההכשרה המקצועית,קרי, הצורך להכשיר בעלי מלאכה כמו, חשמלאים, מסגרים, שרברבים, רתכים,מתוך הבנה שתפקידם בחברה הכרחי. החידוש כעת יהיה לחשוף אותם לכל האמצעים הטכנולוגיים החדשניים ביותר..
ואז אני נזכרת בהרצאתו האחרונה של פרופסור עמי וולנסקי. דיברנו על ה"גל השלישי", ובמהלך הדיון ציינו את החשיבות של החזרת התחום הזה, שנראה כאילו אבד עליו הכלח ואין עוד צורך בו. סיפרתי לחברי בקורס על אבא שלי , שהיה כל חייו מסגר. לכאורה מקצוע "לא הכי מכובד", אבל הוא התייחס לעיסוקו בצורה הרצינית ביותר והצליח לבנות את עצמו בצורה מעוררת השתאות. אף פעם לא התביישתי בעובדה שאין לי אבא עם תואר מהאוניברסיטה. עם שכלו וחושיו המעולים הוא יכול היה ללמוד כל דבר שרק היה רוצה. לצערו, הפריבילגיה הזו נמנעה ממנו לאחר סיומה של מלחמת העולם, שהותירה אותו יתום .ולמה אני מציינת את סיפורו? כי להרגשתי, בענין הדרישה להחזיר את לימודי ההכשרה המקצועית,שהמחסום הגדול יכול להיות קשור בסטראוטיפ שדבק במקצועות האלה, שמלכלכים בהם את היידים.
אני מקווה שיחד עם הקידמה הטכנולוגית, נתקדם גם בתפיסות עולם שגויות ואז, יש תקווה שכל מערכת החינוך, הפורמלית וזו שאינה פורמלית, יהפכו למקור גאוה לאומי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה