האמת, בכלל לא חשבתי לעשות תואר שני , ובטח לא בתחום הקשור למחשבים. אני? מחשבים? הרי בקושי אני יודעת לשלוח מייל ?! אבל ככה זה בחיים. מתגלגלים. ואנחנו המאמינים, יודעים שתמיד יש יד מכוונת.
זכיתי. זכיתי לעצור בתוך מרדף החיים המטורף, בין עבודה והוראה, חינוך כתה והגשה לבגרות, לבין הבית היקר שלי, המלא באושר, צחוקים,לפעמים גם בכיות והמון המון כביסות.
זכיתי. זכיתי לפתוח את הראש ללמידה, להעשרה ולאתגר אינטלקטואלי מהסוג האחר. לא רק פדגוגי- חינוכי, הקשור לעבודה, ולא מהכיוון התורני,אליו אני קשורה בכל נימי נפשי.
זכיתי . זכיתי להשאב אל עולם חדש. העולם הטכנולוגי, שאפילו היום עדיין ישנם חברים המרימים גבה לידיעה שאני, שרי המוכרת להם מימים ימימה, סיימתי תואר בתחום אליו לא הייתי כלל מחוברת. יתרה מכך, הייתי לעיתים יוצאת כנגד המהפכה הטכנולוגית שסחפה את כולנו במהירות.אני זו שאמרה לבני הבכור שלא יגיש עבודה מודפסת במחשב, למרות הדרישה של המורה. היה לי חשוב שהוא יגיש את העבודה כתובה בכתב ידו ויותיר את החותם האישי שלו עליה, כמובן בהנחה שהכתב אכן קריא.
למדתי דברים רבים וחדשים. בקורסים השייכים לתחום החינוך, היו שאהבתי יותר, הן מצד החומר הנלמד והן מצד המעביר אותו, והיו שלא הוסיפו לי באופן משמעותי. אולם בראייה שלי, מרכז הכובד היה על הקורסים ב"תיקשוב" . שהרי הם לב ליבו של התואר. כאן נפתח צהר עבורי לעולם חדש. למדתי המון. טוב, זו לא ממש חוכמה במקרה שלי.נחשפתי לעולם עצום שבו ככל שאני יודעת יותר, אני רואה כמה אני יודעת מעט. כ"כ הרבה תחומים של למידה, כ"כ הרבה אפשרויות של שמוש בכלי הטכנולוגי . אז הצוהר אכן נפתח, אך להרגשתי הוא היה במקרים רבים צר מדי, ואולי לא רק לי.
כ"כ רציתי להתידד יותר לעומק עם האפשרויות שאליהם נחשפתי. רציתי להתנסות בהם במהלך הלמידה, ממש אחד לאחד. אני לא חושבת שאת הכל אני אמורה ללמוד ולפתח בזמני החופשי. כי זמן חופשי הוא מאד אנדוידואלי. הלוואי והיה לי באמת יותר זמן. הסוגיה הזו הטרידה אותי מתחילת הלימודים ובעיקר לקראת סיומם.לא היה לי זמן פנוי ובטח לא מספיק. באמת רציתי להשקיע ולכתוב בכל שבוע פוסט חדש.דווקא היו לי הרבה רעיונות מעניינים שרציתי לשתף בהם את קוראי, אבל בשעות המאוחרות בהם התפנתי לכך, כבר לא ממש נותרה בי אף טיפת מחשבה . ובאמת שרציתי להתנסות בהמצאה המדהימה שנקראת "לוח חכם". נחשפתי אליה מעט בקורס תוך כדי צפייה, אבל לא למדתי יותר לעומק כיצד להפוך למשתמשת בפועל ולא רק בפוטנציאל. שוב, זמן. שלא לדבר על כך שקבוצת הלמוד שלנו הייתה מאד הטרוגנית מבחינת הידיעות.היו כאלה שכבר מופעלים כרכזי תיקשוב, כאלה שנמצאים עמוק בתוך העולם של האינטרנט, על כל אפשרויותיו, והיו גם לא מעט "מהגרים", שנחתו למחוז חדש וניסו לעמוד בקצב.
זכיתי. והכי הכי זכיתי בתקופה היקרה והמיוחדת הזו להרגיש מהי אחוה. הקבוצה אליה השתייכתי (גם שייכות במישור הרגשי- פנימי) הייתה מודל של רב תרבותיות. מפגש בין עולמות. מרקם ומארג קסום של החברה הישראלית. שונים מן הסתם בהשקפות, בדעות, בסגנון החיים , באמונות, בסביבה הגאוגרפית בה אנו חיים, כ"כ כ"כ שונים, אבל מה זה אכפת.הרי יש ביננו אחוה. צריך רק להיכנס לקבוצת התיקשוב בפייסבוק ,לרפרף ולקרוא כמה פירגון, עזרה, אמפתיה , צחוק , חיבה וקשר עמוק בין החברים. צריך רק להציץ באחד מהשעורים ולהרגיש כמה כיף לנו ביחד.
עבורי, זו חוויה שאקח עימי הלאה, כל ימי חיי. כי ידע, תואר, מחשבים- זה לא הסיפור.
אצלי האחוה- היא הספור האמיתי.
והבלוג- היה לי נעים להיות במקום בו יכולתי להעלות את הגיגי . מעין יומן מסע , רק שהוא נגיש לכו- לם.כן, כן. זה שם המשחק.
היה שלום בלוג נחמד שלי.
זכיתי. זכיתי לעצור בתוך מרדף החיים המטורף, בין עבודה והוראה, חינוך כתה והגשה לבגרות, לבין הבית היקר שלי, המלא באושר, צחוקים,לפעמים גם בכיות והמון המון כביסות.
זכיתי. זכיתי לפתוח את הראש ללמידה, להעשרה ולאתגר אינטלקטואלי מהסוג האחר. לא רק פדגוגי- חינוכי, הקשור לעבודה, ולא מהכיוון התורני,אליו אני קשורה בכל נימי נפשי.
זכיתי . זכיתי להשאב אל עולם חדש. העולם הטכנולוגי, שאפילו היום עדיין ישנם חברים המרימים גבה לידיעה שאני, שרי המוכרת להם מימים ימימה, סיימתי תואר בתחום אליו לא הייתי כלל מחוברת. יתרה מכך, הייתי לעיתים יוצאת כנגד המהפכה הטכנולוגית שסחפה את כולנו במהירות.אני זו שאמרה לבני הבכור שלא יגיש עבודה מודפסת במחשב, למרות הדרישה של המורה. היה לי חשוב שהוא יגיש את העבודה כתובה בכתב ידו ויותיר את החותם האישי שלו עליה, כמובן בהנחה שהכתב אכן קריא.
למדתי דברים רבים וחדשים. בקורסים השייכים לתחום החינוך, היו שאהבתי יותר, הן מצד החומר הנלמד והן מצד המעביר אותו, והיו שלא הוסיפו לי באופן משמעותי. אולם בראייה שלי, מרכז הכובד היה על הקורסים ב"תיקשוב" . שהרי הם לב ליבו של התואר. כאן נפתח צהר עבורי לעולם חדש. למדתי המון. טוב, זו לא ממש חוכמה במקרה שלי.נחשפתי לעולם עצום שבו ככל שאני יודעת יותר, אני רואה כמה אני יודעת מעט. כ"כ הרבה תחומים של למידה, כ"כ הרבה אפשרויות של שמוש בכלי הטכנולוגי . אז הצוהר אכן נפתח, אך להרגשתי הוא היה במקרים רבים צר מדי, ואולי לא רק לי.
כ"כ רציתי להתידד יותר לעומק עם האפשרויות שאליהם נחשפתי. רציתי להתנסות בהם במהלך הלמידה, ממש אחד לאחד. אני לא חושבת שאת הכל אני אמורה ללמוד ולפתח בזמני החופשי. כי זמן חופשי הוא מאד אנדוידואלי. הלוואי והיה לי באמת יותר זמן. הסוגיה הזו הטרידה אותי מתחילת הלימודים ובעיקר לקראת סיומם.לא היה לי זמן פנוי ובטח לא מספיק. באמת רציתי להשקיע ולכתוב בכל שבוע פוסט חדש.דווקא היו לי הרבה רעיונות מעניינים שרציתי לשתף בהם את קוראי, אבל בשעות המאוחרות בהם התפנתי לכך, כבר לא ממש נותרה בי אף טיפת מחשבה . ובאמת שרציתי להתנסות בהמצאה המדהימה שנקראת "לוח חכם". נחשפתי אליה מעט בקורס תוך כדי צפייה, אבל לא למדתי יותר לעומק כיצד להפוך למשתמשת בפועל ולא רק בפוטנציאל. שוב, זמן. שלא לדבר על כך שקבוצת הלמוד שלנו הייתה מאד הטרוגנית מבחינת הידיעות.היו כאלה שכבר מופעלים כרכזי תיקשוב, כאלה שנמצאים עמוק בתוך העולם של האינטרנט, על כל אפשרויותיו, והיו גם לא מעט "מהגרים", שנחתו למחוז חדש וניסו לעמוד בקצב.
זכיתי. והכי הכי זכיתי בתקופה היקרה והמיוחדת הזו להרגיש מהי אחוה. הקבוצה אליה השתייכתי (גם שייכות במישור הרגשי- פנימי) הייתה מודל של רב תרבותיות. מפגש בין עולמות. מרקם ומארג קסום של החברה הישראלית. שונים מן הסתם בהשקפות, בדעות, בסגנון החיים , באמונות, בסביבה הגאוגרפית בה אנו חיים, כ"כ כ"כ שונים, אבל מה זה אכפת.הרי יש ביננו אחוה. צריך רק להיכנס לקבוצת התיקשוב בפייסבוק ,לרפרף ולקרוא כמה פירגון, עזרה, אמפתיה , צחוק , חיבה וקשר עמוק בין החברים. צריך רק להציץ באחד מהשעורים ולהרגיש כמה כיף לנו ביחד.
עבורי, זו חוויה שאקח עימי הלאה, כל ימי חיי. כי ידע, תואר, מחשבים- זה לא הסיפור.
אצלי האחוה- היא הספור האמיתי.
והבלוג- היה לי נעים להיות במקום בו יכולתי להעלות את הגיגי . מעין יומן מסע , רק שהוא נגיש לכו- לם.כן, כן. זה שם המשחק.
היה שלום בלוג נחמד שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה