הדעת , התפוח, הנחש

ובכן, כותרת מעניינת. טוב, זה מה שכל כותב רוצה לעשות. אבל לא אני המצאתי אותה. כותרת זו נלקחה מתוך כתבה שפורסמה לפני מספר שבועות בעלון לנוער דתי המופץ בסופי שבוע, ומחולק , לפחות בקהילה שלנו, בבית הכנסת.
יהודה גזבר כותב על ה"סמארטפון", אותו מכשיר שנכנס לעולם בני הנוער ו"טרף את הקלפים" כדבריו.בכתבה הוא מביא את דעותיהם של מחנכים וגם בני נוער מהציבור הדתי לעאומי, שמדברים על המכשיר ועל המאבק בדומיננטיות שלו .
אז הנה לפניכם כמה עובדות. 50% מהמשתמשים בסמארטפון בעולם בודקים מייל ופייסבוק לפני שהם קמים מהמיטה! קרוב ל 50% מהתלמידים בישראל גולשים למעלה מ -6 שעות ! כל יום באינטרנט הביתי.למעלה מ 90% מהגולשים באינרנט לא חסום ( מסלול מוגן שמציעות מספר חברות סלולר) נחשפים לתכנים פורנוגרפיים.
ובכן, נתונים אלה לבדם כבר גרמו לי לאי- שקט. חשוב לי לציין שהכתבה משקפת את מצב הנוער שלנו- מה שנקרא " הכיפות הסרוגות", אך סביר להניח שאם בציבור הזה ישנה בעיה, שמתוארת בכתבה בעיקר מהפן החינוכי, המצב בציבור הכללי, קשה לא פחות, תלוי כמובן בעיני המסתכל.
בכתבה מתוארת הבעיה שבמכשיר הנוכחי, עוד בטרם יצא לשוק גימיק טכנולוגי חדש.
הטלפונים הסלולאריים עולים ביכולתם על פני האינטרנט. הגלישה בהם הרבה יותר טובה, האפליקציות הופכות את העניין להרבה יותר פשוט וקל.ב-"קליק אחד אתה שם". זמין מאד ונגיש מאד.
חננאל רוזנברג, דוקטורנט לתקשורת באונ' העברית מדבר על כך שמבחינה סוציולוגית , האפקט המרכזי של ה"ניו- מדיה" הוא טשטוש הגבולות. הסלולארים והאינטרנט ממוטטים גבולות של זמן ומרחק. לדעתו, הנזק של מכשירי הסמארטפון מתחיל עוד לפני התכנים הקשים שהם מציגים.
גבול ראשון שנפרץ, בהקשר החינוכי ,הוא זה שאמור להפריד בין המציאות בבית הספר לבין חיי התלמיד מחוצה לו. במסגרת הלימודית התלמיד אמור להחשף לתכנים שהמקום מעוניין לחשוף אותם בפניו, אך בעזרת המכשירים הסלולאריים התלמיד נמצא בקשר תמידי עם מה שקורה מחוץ לכתה. מעבר לכך, קיימת גם פגיעה בסמכות המורה, כך שבכל נקודת זמן התלמיד יכול "לצלם" את המורה ולתעד כל מה שקורה בין כתלי הכתה. .
נקודה מעניינת נוספת היא דווקא מהפן הפיסי. בעקבות החיבור התמידי למכשיר, שהפך כבר מזמן להיות עוד איבר בגוף, נוצרת לעיתים "תחושת הפנטום"- מצב בו שלוקחים מהאדם את המכשיר לכמה ימים, הוא מרגיש את הרטט בכיס או מדמיין את הצלצול שלו.
כשנשאל ירמי סטביצקי, מנהל תיכון הימלפרב בירושלים( תיכון דתי אך בלי אוריינטציה ישיבתית),האם בעקבות כניסת הסלולאריים נרשמת ירידה ברמת הלימודים, הוא טוען כי בוודאות ישנה ירידה בעשור האחרון , כמובן שלא ניתן לייחס זאת בהכרח למכשירים בלבד, אך סביר להניח שיש לכניסה העצומה של הטכנולוגיה השפעה בכך שהילדים כל הזמן מתרכזים באייטם הבא. מחכים למשהו אחר שיקרה, ממש כמו הזיפזופ בטלויזיה. אי אפשר לעמוד במקום אחד.
ולסיום חלק זה בסדרת הפוסטים שלי, אציג את שאלתו של ירמי, שכאשת חינוך , כאמא וכאזרחית במאה ה 21, אני באמת חושבת שצריכה להישאל:
האם המורה אמור להיות סוג של כוכב ריאליטי, כזה שדואג כל הזמן לספק את הגירויים של הצופה- התלמיד? האם בעולמנו המתקדם אין כבר מקום למורים שהם אינם הכי מעניינים וחדשניים?
לסיום דבריובכתבה הוא מביא את הכותרת של הפרק הראשון בספרו של הרמב"ם-" מסילת ישרים".
שם הפרק-" חובת האדם בעולמו".וכך הוא כותב:" לאדם יש חובה בעולם. רב החיים, מה לעשות, הם עבודה קשה ולא מעניינת. מה, כל החיים זה דברים מעניינים? יש מסורת, יש מסורת תרבותית, זה מה שמורה אמור לעשות"
אני בעד. ומה את/ה חושב?

איך חיינו בישוב בלי המייל?!

"לפני שנים רבות...",כך היו מתחילים סיפורי האגדות עליהם גדלנו וכך נשארו גם סיפורי האגדות שאני מספרת מדי פעם לילדים.אז למה נזכרתי בפתיח הזה? כי ישנם עיניינים הנוגעים לחיי בהם אני מרגישה שהשינוי והקידמה נכנסו כ"כ חזק שחמש שנים אחרונות מרגישות לי כאילו עברו שנים רבות.
אז במה המדובר? כמו רב המגזרים הקיימים על פני הגלובוס, גם ביישובינו נכנס ה"מייל".מזה נכנס? השתלט על חיינו בגדול.
קוראים לו " המייל היישובי". מטרתו וייעודו המקורי היה להיות מעין "לוח מודעות" .כזה שמפרסם טרמפים, מזכיר מתי מתקיים החוג לקרמיקה, למי אבד סוודר במידה 6...-אני מניחה שהבנתם בסה"כ את הרעיון. ואין כאן בכלל נימה של זלזול.כי חיי ישוב, למי שלא מכיר, מזכירים באופן מסוים חיים בקיבוץ (זכרונו לברכה). ישנה קהילתיות ברמה גבוהה, לפחות בישוב המדהים שלנו-פדואל.קיימת אחווה וסולידריות , פעילות תרבותית ענפה,ובגלל שאנו גרים ב"חור", אין כמעט תחבורה ציבורית והדרך לצאת ולחזור ליישוב לאלה שאינם ממונעים, היא להעזר בטרמפים.
אבל,לאט לאט, ואולי זה קרה אפילו מהר, אלא שאני לא הייתי עדיין שם, חברים מהיישוב, אולי כאלה שישבו קצת משועממים במשרד ,החלו לפזר הגיגים ודעות ולשתף את שאר הקוראים. בהתחלה, למיטב זכרוני, אנשים העבירו בדיחות שוות, שלחו קובץ מצורף עם מאמר או כתבה שכדאי לקרוא.באופן די טבעי התחיל השרשור. אנשים הגיבו, החליםו דעות, ו...הופ, המייל עלה קומה. ומשם הדרך היתה די קצרה להפיכתו לבמה להבעת דעות גם בעינייני הישוב העומדים על סדר היום.
התהיות שעלו בי לגבי מעמדו וייעודו של מייל בישוב נבעו מסוגיה אחרונה, ממש טריה, שמעסיקה את מרבית התושבים ביישוב. האמת שמלכתחילה היא היתה מנת חלקם של מעט מאד משפחות. כמובן שלא אטריד אתכם בפרטי הסוגיה.מדובר בעיקרון. מישהו התחיל והעלה קמצוץ מהענין עלך מייל. משם החלה שרשרת של תגובות, כמו פינג פונג. זה תוקף וזה מגבה. היישוב החל להיות מעורב. יש שיגידו שזה דווקא טוב. ארשה לעצמי לשאול מונח שנחשפנו אליו בקורס של ד"ר אתי כוכי" . המייל הפך לכלי "מסדר גבוה". ואני- מרגישה שדווקא מתאים לי, וגם לחיי הקהילתיות ביישוב, להשאיר אותו "קטן וצנוע",ולהמשיך ולחפש בו את הטרמפ, והסוודר שאבד.
נשמח לראותכם בפדואל. הסיור והעוגה עלי. יום טוב